יום הזיכרון…

כבר כתבתי בעבר על גניה ברמן ז"ל שהייתה לי אמא שניה.
אני מתגעגעת אליה מאד והשנים לא הקהו את הגעגועים.
אני מתגעגעת אליה במיוחד השנה.
שנה מאתגרת שעוברת עלינו והיא חסרה לי.
אני יודעת שהיא הייתה מוצאת את המילים הנכונות.
שהיא הייתה מקשיבה לי ומסתכלת עלי
אני מתגעגעת. יותר כל שנה.
ולא מוצאת מילים לתאר את הגעגועים.
השנה בכורתי כתבה משהו על הסבתא שלא הכירה.
הסבתא שמונצחת באות הראשונה של שמה.
וקיבלתי את אישורה, שריגש אותי מאד, לפרסם את שכתבה:

סבתא שלי מיוחדת.
אחת – היא לא אמא של אבא שלי ולא אמא ביולוגית של אמא שלי.
היא אמא של חברות טובות במיוחד – אחיות בנפש כמו שאמא שלי קוראת להן – של אמא שלי.
שתיים – יש לה כנפיים. והיא גרה עם המלאכים.
היא מלאך.
יש לה חיוך גדול שמייד גורם לך לחייך גם.
יש לה חיבוק חזק-חזק שגם אם לא פותר את הבעיה גורם לך להרגיש קצת טוב יותר.
היא אשה קטנה שיש לה כתף גדולה שאפשר לבכות עליה.
היא מלמדת ילדים אנגלית, בעצם לימדה אותם להאמין בעצמם.
בעצם היה לה את הכל כי היא נרצחה בגלל מחבל בפיגוע בקו 14 בי"ם.
אני מכירה אותה רק מסיפורים כי היא נרצחה קצת לפני שנולדתי, כשכבר הייתי בבטן של אמא שלי.
הלוואי והייתי פוגשת אותה.
כי היא מלאך.
הייתה מלאך.
עדיין לא נתפס שהייתה.
למרות שמאז שנולדתי היא הייתה.
ולא עדיין.
אולי היא כן עדיין.
אנחנו עדיין זוכרים אותה.
את החיוך שלה
את החיבוק שלה
את הכתף שלה
את החום שלה
את האנושיות שלה
אותה.

HPIM0381

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s