פוסט יומולדת

כבר כמה שנים שאני לא חוגגת לעצמי יום הולדת.
אני אוהבת מאד ימי הולדת.
ולילדים תמיד אני מתכננת דברים הרבה זמן מראש והם מתעוררים לבית מקושט במיוחד בשבילם וגם לאיש שלי הכנו דברים ליומולדת.
אבל לעצמי בשנים האחרונות לא מרגישה רצון לחגוג.

download (3)
כתבתי כבר קצת על כך שחווינו תקופה לא פשוטה שהשפיעה ומשפיעה על כל בני/ות המשפחה.
באיזשהו שלב בתוכה כמעט הלכתי לאיבוד ובזכות האיש שלי ואחות ליבי גם חזרתי משם.
לפני 3 שנים כתבתי וידוי יומולדת על החיים עם דיכאון וחרדה.
וכמו שכתבתי אז גם עכשיו אני שורדת כל יום בתורו.

למזלי נשארו לי עוד כמה חברות שלא מוותרות עלי. לפחות בנתיים.
למרות ששתיים מהן חיות מעבר לים, כל אחת מהן מוצאת זמן בשבילי בתוך מרתון החיים שלה.
ואני יודעת שלכל אחת מהחברות שלי אכפת ממני ואני יכולה לבקש זמן הקשבה כשאצטרך.
הן גורמות לי בכל פעם מחדש להרגיש מבורכת על שהן בחיי ולא מוותרות עלי.
ואני מקווה שגם אני מצליחה להיות פה בשבילן.

קושי מוביל לבדידות.
והידיעה שהן בחיי עוזרת לי להרגיש פחות בודדה לפעמים.

למזלי בורכנו גם במשפחה של האיש ושלי שמקיפים אותנו ונמצאים תמיד במרחק טלפון.
ובעיקר בורכתי באיש שלי.
שכבר כתבתי עליו כמה פעמים.
אבל המזל הכי גדול שלי זה שהוא בחר בי לחלוק איתי את חייו.
בלעדיו לא הייתי כאן כבר מזמן.

הקושי עדיין כאן.
ואנחנו שורדים כל יום לחוד.
ובתוך הסערות שהן חיינו אני מצליחה לראות את נקודות האור.
את ההתקדמויות של הילד/ות.
כל ילד והדרך שלו כל ילדה ומה שנכון לה.

אני לומדת שאחד החלקים שהכי קשים לי באימהות זה לסמוך על עצמי לתת להם להיות הם ולהישאר ליד או ממאחוריהם למתי שיצטרכו.
לקוות שיפנו אלינו כשיצטרכו. לקוות שאוכל לעזור.
ולהבין שלפעמים לא.
אני משתדלת להקשיב ולעזור איפה שאני יכולה.

ולומדת שלא תמיד אני יכולה, שלפעמים רק להיות זה לא מספיק, שלפעמים אני לא מספיקה.
לא יכולה לעזור, לא יכולה לשנות כלום במצב ורק להיות איתם, להיות שם,  זה לא מספיק –
אבל זה כל מה שיש לי.
ללמוד לתת להם להבין שזו הדרך שלהם. החיים שלהם ומה שהם יעשו מהם.
שאנחנו תמיד נהיה כאן ונעזור במה שנוכל או נחפש עזרה אבל הם יצטרכו ללמוד להיעזר.
כשהלכו לאיבוד חברים דמיוניים ופיות כשהיו בני שנתיים וארבע ושש היה לי הרבה יותר קל לעזור ולפתור את הקשיים.

כמו שדני רובס כתב באחד השירים הכי אהובים עלי מהאלבום האחרון שלו:
"הלוואי והעולם היה אחר 
הלוואי וזה היה פשוט 
כמו ילד על הדשא לנתר 
עם מנגינה יפה לשוט "

וליומולדת שלי אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה ובכלל:
להרגיש ולהיות פחות בודדה.
פחות להסתגר ויותר לצאת מהבית.
להרגיש פחות מותשת, פחות לא מספיקה.
לשחות יותר.
לסלוח לעצמי יותר.
לישון יותר.
לדאוג פחות.

download (1)

ואם תרצו לעשות משהו טוב לכבוד יום ההולדת שלי או סתם לעזור תתרמו ללביא ותזכו לעזור לחבר של איימי  לקבל טיפול שיעזור לו  לחיות עוד שנה ולבוא שנה הבאה לחגוג עם איימי בת מצווה.
לביא בן לשני הורים מופלאים ונהדרים עם אח ואחות נהדרים לא פחות.
משפחה מופלאה ומיוחדת שאני לומדת ממנה המון על תקווה ואהבה.

 

 

מודעות פרסומת

פוסט טרום יומולדת….

האיש שלי שמכיר אותי טוב כל כך נתן לי מתנה מוקדמת ליומולדת וקנה לי השתתפות בסדנת כתיבה – "כל המשפחות " של רוני גלבפיש.
בסדנה הקשבתי לרוני ושמעתי אותה מדברת על משפחות..
ועל סודות משפחתיים וכאב ואהבה וחיבור ויחסים ושינויים.
והיו תרגילי כתיבה.
וכתבתי. והקשבתי למשתתפות אמיצות אחרות שהקריאו והצליחו לגעת, להצחיק, לרגש, לסקרן.
הרגשתי כל כך קטנה מול הכשרון שלהן….

ישבתי שם וחשבתי על סבתא שלי, וסבתא שלו ועל דוד שלי ואמא שלו ואמא שלי.
ועל המשפחות שהגענו מהן ועל המשפחה שיצרנו לנו.

ובעיקר חשבתי על האמא שרציתי להיות..
וחשבתי על האמא שחשבתי שאהיה..
וחשבתי על האמא שהייתי..
ועל האמא שאני עכשיו.
ועל המרחק בין האימהות האלה…

חשבתי על הילדים שלי – על האמא שהם היו רוצים והאמא שיש להם.
ועל המרחק בינהן..

וחשבתי מה הם היו כותבים על האמא הזו שיש להם?
האם היו נקודות מפגש בין האימהות שהם רצו לאמא שיש להם?
האם היו נקודות משותפות בין האמא שיש לכל אחד מהם?

בסוף הסדנה ניגשתי לדבר עם רוני וסיפרתי לה שהסדנה הייתה מתנה ליומולדת שלי מהאיש שלי שלמזלי הוא כמעט מושלם וגם אוהב אותי ומכיר אותי סיפרתי לה שאני מחכה לסדנת המשך.
ורוני אמרה תכתבי לי.
ומאז אני כותבת..
בעיקר בתוך הראש שלי.. אבל בסוף חלק מזה גם יצא ועבר את הצנזורה העצמית הקשוחה שלי.

אבל אני ממשיכה לכתוב ולחשוב..
על הילדה שאני…
מה אמא שלי חושבת עלי?
איזו אמא היא חשבה שאהיה?
מה היא חושבת על האמא שאני?
והילדה שהייתי – והאמא שהיא חשבה שהיא תהיה..
מה היא הייתה חושבת על האמא שאני?
ואני? מה אני חושבת על האמא שאני?

עוד כמה ימים יש לי יומולדת.
אם הוא יעבור את הצנזורה העצמית גם יהיה פוסט יומולדת.
חגיגה לא תהיה.
כבר כמה שנים אני לא חוגגת.
אבל חשבון נפש אני עושה כל שנה.
מדי שנה הוא קשוח וכואב יותר.
המרחק הזה בין מה שאני מצליחה לעשות למה שהייתי רוצה לעשות…
בין מה שאני מצליחה לתת לילדיי למה שהייתי רוצה לתת..
בין מה שאני חושבת על עצמי למי שהייתי רוצה להיות…

התחלתי לכתוב לרוני איך הייתה לי הסדנה וכמה אני מחכה לסדנת כתיבה הבאה שאוכל להשתתף בה.
ויצא פוסט טרום יומולדת…
מקווה שרוני לא תכעס שככה יצא….

download (5)

 

יומולדת

שוב יש לך יומולדת.
ושוב יש לי הזדמנות להודות על מה ומי שאתה.
וגם להודות על שבחרת לחלוק את חייך איתי ולא עזבת מאז..

אבא מופלא ואהוב.
אבא נוכח ואוהב.

אני מאחלת לך כל מה שאיחלתי כבר:
שהשנה הבאה תהיה מלאה בשגרה.
שגרה משעממת, פשוטה בלי שום הפתעות.
מאחלת שתמיד תרגיש ותאמין כמה אתה אהוב.
שתישן יותר ותעבוד פחות…
שתמשיך לא לוותר על עצמך בתוך ההוריקן שעובר עלינו – שתמשיך לרוץ בשביל הכושר ובשביל הנשימה ומתוך בחירה ופחות במרתון החיים…..
שתזכור את עצמך בתוך המרתון היומיומי של חיינו ותמשיך לקחת מדי פעם הפסקות נשימה…
שתצליח להנות מההורות והאבהות ולא רק לעבוד בזה…
שנמשיך להילחם על הביחד שלנו ולהצליח!
שכל יום מחדש תמצא סיבות ישנות וחדשות להמשיך לחייך.
ובעיקר שתזכור כמה אני אוהבת אותך!
וכמה אני גאה בך על מי ומה שאתה ומודה כל יום מחדש על שבחרת בי לחלוק איתה את חייך.

ומוסיפה שאני מאחלת לך שתצליח לראות את עצמך ולו קצת כמו שאנשים סביבך רואים אותך.
מאחלת שתצליח לראות את עצמך.
להשאיר מקום לעצמך.
לתת לעצמך.
אני מאחלת שבשנה הקרובה תצליח להנות המון.
שתעשה המון דברים שכיף וטוב לך לעשות ולא כי צריך.
עם עצמך.
עם הילדים.
עם שאר המשפחה.
ואולי ישאר לך זמן ומקום להנות גם איתי.

אוהבת המון
אני

Birthday-messages-for-sister

מסיבת הפתעה מרגשת ופרידה

הייתי במסיבה מופלאה.
ילדה אחת בכתה ד' יזמה והובילה אחריה את כל בנות הכתה והן ארגנו והכינו מסיבת הפתעה לאחת מהן.
לכל אחת היה חלק בארגון ואחריות לחלק ביומולדת – קישוטים, משחקים, עוגה, כלים…

ישבתי בצד וראיתי ילדות מתכננות ומארגנות ומתרגשות וגם מתווכחות ומשלימות.
ישבתי והתפעלתי מהן.
לכל אחת מהילדות היה תפקיד וחלק.

ילדת היומולדת הגיעה והופתעה ושמחה.
נראה היה כאילו כולן קבוצה אחת מגובשת.

ילדתי שלי הכינה עוגת יומולדת טעימה ונהדרת לחברתה.
היה לה חשוב שתהיה עוגה שילדת היומולדת תאהב אבל גם שכולן יוכלו לאכול גם חברותיה עם אלרגיות אז חיפשה מתכון והכינה עוגת לוטוס טבעונית שיצאה מעולה!
ושמחה והתרגשה מכך שלכולן היה טעים.
IMG_20190618_150502

ילדתי שלי בדרך הביתה אמרה לי שהיא ממש שמחה שהייתה חלק מהיומולדת.
כי ככה נשארת לה חוויה טובה מהחברות מהכתה.

הילדה שלי מתחילה לתכנן את הפרידה מהבנות שהיא איתן כבר 4 שנים.

והיא יודעת להגיד לי שהיא שמחה לעבור כי היא מקווה שיהיה לה טוב יותר
אבל גם עצובה לעזוב כי קשה לה לעזוב חברות לכיתה שהיא כבר רגילה אליהן ומכירה אותן.

אני מאחלת לכל החברות שלה לכיתה שמה שראיתי היום ימשיך ויתחזק –
שיתוף הפעולה למטרה משותפת…
שמחת החיים…
היכולת להתגבר על ויכוחים ולהמשיך הלאה ביחד…
שמחה משותפת למען אחת מתוכן…

אני מאחלת להן שתמיד תמיד יהיו סביבן חברות שיתגייסו איתן למטרות נפלאות כאלה ושיבינו כמה הההתגייסות המשותפת הזו כדי לשמח אחת משלהן פשוט כי התחשק להן להפתיע אותה היא לא מובנת מאליה בעיקר לא בגילן הצעיר.

הלוואי וכל הילדות בכל מקום בכל גיל ידעו לראות את זו מבינהן שיושבת בצד לבד ומרגישה בודדה.
הלוואי ותמיד תהיה אחת שתושיט לה יד ותזמין אותה להצטרף למעגל או רק תשב לידה כדי שהיא לא תהיה בודדה.
הלוואי ותמיד תהיה מישהי שתושיט יד ותפתח לב לילדה האחרת שקצת שונה שקצת לא כמו כולן או הרבה שונה.
הלוואי וכל ילדה תמצא חברת נפש אחת שיחד הן יוכלו לעמוד מול הכל ואף פעם לא להרגיש ליד אלא יחד…


efab4cace37564a41c42bce50e5dddf5

הלוואי וכל ילדה שחוגגת יומולדת קטנה תזמין ליומולדת שלה ילדה אחת שהיא לא חשבה להזמין בהתחלה –  ילדה אחת שהיא אולי שונה אולי מוזרה אולי אחרת אבל גם היא תשמח כל כך להרגיש רצויה.
הלוואי ובחלק מהפעמים בחופש שילדות קובעות ללכת לקניון או לסרט או סתם להסתובב יחד הן יחליטו שהן מזמינות חברה אחת מהכתה שהן לא מזמינות בדרך כלל.
הלוואי וכל ילדה שמרגישה שונה/אחרת/בצד תרגיש שיש מי שרואה אותה..
שיש מי שרוצה להיות חברה שלה אפילו אם זה דורש קצת יותר…

כי לפעמים לקבל את מי שאחרת מאיתנו דורש קצת יותר
קצת יותר סבלנות..
קצת יותר רצון..
קצת יותר לב פתוח…
קצת יותר מאמץ..
הרבה פעמים אם מעזים ומנסים מגלים שגם מי ששונה או אחרת יכולה להיות חברת אמת.
ושבסוף הרווח כולו שלנו.

הלוואי והילדה שלי במסגרת החדשה שלה תמצא לפחות חברה או חבר אחד שיעזרו לה
להרגיש שייכת
הלוואי ויהיה לה טוב והיא תחזור להיות שמחה.

איימי בת 11

איימי שלנו בת 11
d79cd79cd790-d79bd795d7aad7a8d7aa4
כמה גדלת והתבגרת בשנה האחרונה.

המודעות העצמית שלך תמיד הייתה מרשימה ובשנה האחרונה למדת להסביר בצורה מעוררת השתאות מה הכי נכון לך לדעתך –
מה מקשה עלייך? מה עוזר? מה היית רוצה שיקרה?
מה מפריע לך? מה החלומות שלך? מה את מאחלת לעצמך?

את מלמדת אותנו על עצמך ודרך זה על העולם בזוית ראיה שהיא יחודית ומיוחדת רק לך.

c360_2016-02-13-12-06-53-013

איזה מזל יש לנו שאת שלנו!!!

הדרך לא תמיד קלה.
והדרך שלך לא קלה לך.
ואת? את כל הזמן ממשיכה לבדוק מה נכון לך אולי יש דרך אחרת שמתאימה לך יותר?
טובה יותר? מקדמת יותר?
לעיתים נדירות את מחפשת את הדרך הקלה.
ואנחנו מנסים להזכיר לך מדי פעם שמותר.
מותר לך לפעמים להקל על עצמך.

אני מקווה שאת יודעת ומרגישה כמה את אהובה.
כמה את מוערכת.
גם על ידינו אבל גם על ידי א.נשים אחרים סביבך – ילדים/ות ומבוגרים/ות.
כל מי שפוגש בך נפעם.

ככל שאת מתבגרת את לומדת יותר על העולם ונפעמת ממנו וגם מתפלאה:
למה אנשים מתנהגים כך? למה אנשים בוחרים ככה?
הרבה פעמים אני חושבת שלו כולם וכולן היו קצת יותר כמוך העולם היה טוב ופשוט יותר.

080

אני מאחלת לך ילדה שלי שתישארי את!
טובת לב, חכמה, כנה, ישרה, סקרנית, אוהבת ללמוד ולקרוא וללמוד עוד, חברה טובה, ואחות נפלאה וילדה אמיצה.
הלוואי והיית יודעת כמה את אמיצה!
כמה את יפהפיה מבחוץ ומבפנים.
שתמיד תמיד תרגישי כמה את אהובה.

IMG_0850

משפחה

יש כל מיני סוגי משפחות.
יש כל מיני סוגי משפחות שאני שייכת אליהן.
המשפחה שזכיתי להיוולד לתוכה.
המשפחה שיצרתי לי עם בן זוגי האהוב והאוהב.
והמשפחה שאצלנו קוראים לה משפחת הלב.
חברות טובות שהפכו למשפחה.
חלקן חברות שלי עוד מהילדות וזכיתי שהן עדיין בחיי.
וחלקן הצטרפו למשפחה בהמשך.

ילדיי מתייחסים לחלקן בתור דודות.
ומסבירים מגיל צעיר שיש דודות שהן שהן מהמשפחות שאמא ואבא נולדו לתוכן.
ויש דודות שהלב בחר והן דודות של הלב.
וילדיהן הן בני דודים בשביל ילדיי בדיוק כמו הילדים של האחים הביולוגיים שלי.

התמזל מזלי שחלק מאחיות ליבי מלוות אותי גם היום.
בכל רגע אני יודעת שיש לי למי להתקשר ומי שתקשיב מהצד השני.
וגם אם הן מעבר לים היא תהיה שם בשבילי כשאצטרך.
והן הוכיחו זאת יותר מפעם אחת.

ליום המשפחה הזה רציתי להגיד להן תודה.
לכל אחי ואחיותי..
אלה שבארץ ואלו שמעבר לים.
תודה שאתן קיימות.
תודה שאתן בוחרות להישאר חלק מחיי ומחיי ילדיי.
תודה על שאתן ממשיכות ללוות אותי בכל השנתיים האחרונות.
תודה על שאתן נותנות לי גם להיות שם בשבילכן כשאתן צריכות.

d9edd0b4aa7c981081b4ce1c2fbfb8ed

ואני רוצה לאחל ליום המשפחה הזה לכל אחד ואחת מקוראי הבלוג שתצליחו לקחת לפחות נשימה אחת עמוקה ושלווה ולראות את הטוב במשפחה שלכם.
זאת הביולוגית וגם זו שהלב בחר.
שתצליחו לראות מי נמצא שם בשבילכם ושתגלו שיש יותר כאלה משחשבתם/ן.
שתזכרו מדי פעם לעצור ולהעריך את הנוכחות שלהם/ן.
וגם להגיד להם/ן שידעו ויזכרו שאתם/ן מעריכים/ות ואוהבים/ות אותם/ן.
ושתמיד תמיד תמיד יהיה לכן ולכן את המישהו/י הזה שעוזר להחזיק מעמד כשקשה גם אם רק בהקשבה ובתזכורת שאתם לא לבד עד שתצליחו לראות שוב רגעי אור בתוך החושך.
ומאחלת לכולכם ולכולכן המון המון רגעי אור ושלווה

silhouette photography of group of people jumping during golden time

Photo by Belle Co on Pexels.com

 

על כתיבה וחשיפה

שבוע שעבר בצעד מאד לא אופייני לי בשנתיים ומשהו האחרונות מאז התחיל הסופה אצלנו יצאתי מהבית ליום שלם לכנס.
ולא סתם כנס אלא כנס על כתיבה.
בכורתי ביקשה וקיבלה כרטיס לכנס כמתנת יומולדת ואני החלטתי שהיא לא יכולה ללכת לכנס של מבוגרות לבד אז זה שימש לי תירוץ מצויין להתלוות אליה.

שמענו את רוני גלביש הנהדרת שכמו כל פעם שאני קוראת או שומעת אותה בעיקר רציתי אחר כל לגשת ולבקש את רשותה לחבק אותה חיבוק מחזק ולהגיד לה תודה.
תודה על שהיא קיימת וכותבת ומדברת.
רוני דיברה על כתיבה וחשיפה.
ועל פתיחת פצעים על אנשים מתים וחיים.
ועל חשיפה וגם על כתיבה בחלק מהתמודדות.

אחר כך הייתי בסדנת כתיבה של רותם ברוכין ומרינה ברלין.
שכותרתה הייתה: "איך לאהוב את הכתיבה שלנו?"
ובכורתי האמיצה אפילו הקריאה משהו מקסים שכתבה בתרגיל כתיבה בסדנה והופתעה כמו תמיד שחשבו שהיא כותבת טוב.
והיא כותבת מצויין. תאמינו לי!

ואז הלכתי להרצאה של אורי ניר וינטרס.
שדיברה על כתיבה ברשתות חבריות וחשיפה.
ודיברה על הפער בין אנשים שחווים אותה כחשופה מול זה שהיא מרגישה שהיא בכלל לא כותבת חשוף.
ואני יצאתי עם הרבה מחשבות.
ותהיות…
על עצמי.
על כתיבה..

ושמענו הרצאה של קרן לנדסמן שדיברה על דיאלוגים וכמעט כתבתי בתרגיל דיאלוג ביני לבין הצנזורית שנמצאת לי בראש אבל הצנזורית לא מסכימה שאחרים ישמעו אותה.
האמת שזה לא משנה על מה קרן מרצה תמיד מעניין להקשיב לה.

וההרצאה האחרונה הייתה של סוזן דונובן שהייתה סופרת שהוציאה רבי מכר עד שכמעט מתה מזיהום שהותיר אותה נכה שדיברה על הבלוג שכתבה שהיה לו חלק משמעותי בשיקום ובחזרה לחיים שלה.
וסיפרה על תגובות שקיבלה על אנשים שדבריה נגעו בהם ועזרו להם בהתמודדויות שלהם.
היא סיפרה שהתהליך שעברה שינה אותה ואת הכתיבה שלה לגמרי.
וגם מההרצאה שלה יצאתי עם הרבה שאלות ומחשבות על הכתיבה שלי ועלי…

הפוסט הראשון בבלוג היה על ההחלטה לכתוב ולהיחשף.
מצד אחד היינו זקוקים לעזרה. והבחירה לכתוב בלוג בחלקה הייתה כדי לספר ולשתף על המסע שלנו עם הילדות כדי שיעזרו לנו לעזור להן.
מצד שני קיוויתי שהכתיבה והחשיפה יעזרו להורים אחרים. למשפחות אחרות שאולי נמצאות במסע שלהן….
קיוויתי גם שהכתיבה תספר משהו על משפחה אחת עם שתי ילדות אוטיסטיות שכל כך שונות אחת מהשניה.
קייויתי שזה יעזור לא.נשים שאולי לא מכירים שלאוטיזם יש כל מיני צדדים.
ולפעמים הוא נראה אחרת כל יום אצל א.נשים שונו/ים.
קיוויתי שלספר עלינו יעניין אחרות ואחרים.

וגם אני אוהבת לכתוב.
זו דרכי מאז ומעולם.
מגיל צעיר כתבתי.
לעצמי למחברת ולמגירה.

רק בבלוג בחרתי לראשונה לכתוב בפומבי.
ואז הילד/ות היו קטנות.
מהתחלה הייתי במודעות לכך שיום אחד הן וחברות שלהן יקראו.
אבל בתחילת הבלוג פשוט כתבתי מה שאני בחרתי וחשפתי כמה שאני בחרתי.
ועל עצמי בחרתי יותר מפעם אחת לכתוב בכנות וישירות גם על נושאים לא פשוטים כמו הדיכאון שלי.
ככל שהילד/ות גדלו הן רוצות להחליט על מידת החשיפה שלהם.
כל תמונה חדשה שלהם שאני בוחרת להוסיף מקבלת את אישורן לפני הפרסום.
וכל פוסט שהן מוזכרות הן קוראות לפני הפרסום.

כשעברנו את ההוריקן שסיחרר את כולנו לא כתבתי.
לא הצלחתי לכתוב כלום בהתחלה.
ניסיתי לא לטבוע.
ואחר כך לא ידעתי איך לכתוב.
איך לכתוב בלי לחשוף מה שלא שלי אבל משפיע עלי?
איך לכתוב בלי לפגוע ?
אז לא כתבתי.
או יותר נכון כתבתי. המון.
דפים על דפים חלקם נזרקו חלקם שמורים.
אף אחד מהם לא פורסם.

באותה תקופה פירסמתי קצת על דברים סביב.
על נקודות אור שהכרחתי את עצמי למצוא בתוך ההוריקן.

ואז החלטתי לפרסם שני פוסטים.
עלי  – על הסחרור שנפלתי עליו ועל ההרגשה להיות במרכז הוריקן שסוחף אותי למטה
ועל האיש שלי ואחות ליבי שביחד הצילו אותי בעיקר מעצמי והזכירו לי מחדש איך לנשום.

ומאז פירסמתי מעט.
וכתבתי מעט.
והכנס הזה חידד לי שוב את כל השאלות שאני שואלת את עצמי –
עד כמה מותר לי?
כמה מותר לי לפרסם את המחשבות והדאגות ורגשות האשם ולפעמים כעסים והאשמות וחיבוטי הנפש שלי כשהם חושפים סיפור שהוא לא רק שלי?
האם זה בסדר בשבילי לוותר על הכתיבה כדי למנוע חשיפה?
האם לוותר על הכתיבה או רק על פרסומה?
האם מותר לי לבחור להתחבט ולשתף התמודדות בבלוג ציבורי את הדרך שאני עושה וההתמודדות שלי בסיפור שהוא לא רק שלי?
איפה המקום שלי בתוך הבלוג שלי?
האם המקום והתפקיד של הבלוג צריך להשתנות יחד עם הסערות במשפחתנו למרות שהסיבות לפתיחת הבלוג לא השתנו כולן?
אין לי תשובות חד משמעיות…
רק המון המון שאלות והתחבטויות והתלבטויות….
ובנתיים ממשיכה לכתוב בעיקר לעצמי ….