בן 13

IMG_20180827_065048

13 שנים שאני אמא של ילד מופלא מרגש וקסום.

fordad

לפני 13 שנים בשבת בצהריים נולד לנו ילד קסם והפך אותנו למשפחה.
ילד קסם שהפך אותנו למשפחה-  מהורים לילדה אחת להורים לשניים …
הוא הפך את אחותו לאחות גדולה…
gyemay

ילד פלא.
ילד רגיש ומרגש.

13 שנים אני אמא שלך ואני נפעמת ומתרגשת ממך בכל פעם מחדש…
בכל פעם מחדש אנחנו מוצאים את עצמנו משתאים מולך, ילד שלנו.
מול העקשנות…   מול החתירה הבלתי מתפשרת למטרה…  מול זויות הראיה שלך את העולם…
היצירתיות מעוררת ההשראה שלך .
IMG_0175

הדרך בה אתה רואה את העולם והדברים שאתה שואף לעשות ולהגשים מפליאים אותנו בכל שיחה ביננו מחדש.
IMG_1365

אנחנו אוהבים אותך בכל ליבנו ומקווים מאד שאתה יודע את זה.

IMG_2818Ariel087
עברנו תקופה לא פשוטה במשפחה וההתמודדות שלך הייתה מפעימה.
ההתמודדות שלך מול עצמך, לצד הרגישות שהפגנת כלפי האחיות שלך.
נער פלא.
כזה שאחותו מספרת לו כמה פעמים בשבוע ש"כל החברות שלי רוצות אח כמוך"
IMG_20180827_065116

היכולת שלך להקשיב להן ולתת מקום ולגיטימציה לכל התחושות והרגשות שלהן..
095 (1)
הלוואי והיית לוקח לעצמך יותר מקום!
כי מגיע לך כל כך הרבה….
IMG_0866

נקודת המבט שלך על העולם –
הלוואי והיית מבין כמה היא רגישה ומיוחדת ויחודית ומלמדת…
IMG_1540
השאלות והתהיות שלך..
שבכל פעם מחדש מהממות אותנו מצד אחד ומצד שני גורמות לנו לבדוק ולחשוב מחדש על דברים.
IMG_1455.
יומולדת שמח ומופלא ילד פלא שלנו.
נהוג בגיל 13 לומר "ברוך שפטרני מעולו של זה" ואני רוצה לומר "ברוך שברכני בילד הזה".
הלוואי והיית יכול לראות את עצמך ולו לכמה דקות דרך העיניים שלנו – היית מרגיש את הגאווה, האהבה והפליאה שאנחנו חשים בכל פעם מחדש על מי שאתה ועל שאתה שלנו.
IMG_20180721_114637

אנחנו מאחלים לך שתרגיש תמיד תמיד אהוב.
שתזכור תמיד שיש סביבך אין ספור אוהבים שמשתאים ומתגאים בדרך שאתה עושה.
שתמשיך תמיד לשאוף קדימה.
שתמיד תאמין בעצמך ותשכיל למצוא בדרך את המאמינים בך שצועדים לצידך כך שלא תצעד לבד.
אנחנו יודעים שעוד תצליח בגדול בכל מה שתחליט לעשות גם אם הדרך לשם תדרוש מאמץ וזמן.
אנחנו רוצים גם לאחל לך מכל הלב שחלק מהדרכים להגשמה יהיו קלות ופשוטות ושלא תמיד תצטרך להיאבק.
שתמשיך לחקור ולבדוק ולשאול ולהתקדם בדרך שלך בקצב שלך.
שתמשיך למצוא סיבות לחייך בכל שלב בדרך
שתזכור תמיד תמיד שאנחנו כאן..
אוהבים אותך בדיוק כמו שאתה.
אמא ואבא.
IMG_3313

IMG_20180827_071057.jpg

מודעות פרסומת

קיץ…

יותר מחצי חופש עבר…
כמעט חצי נשאר.
בנתיים שרדנו..
ואפילו נהננו..

מה עשינו?
בעיקר היינו יחד.
טיילנו…

IMG_20180709_143734

אפינו ובישלנו..
ובאפינו ובישלנו אני מתכוונת כמובן שבנות הבית בישלו ואפו ואני טעמתי.

היינו בבריכה…
IMG_20180611_100312

ביקרנו במוזיאון הטבע החדש באוניברסיטת תל אביב.
1

לא כל קומות המוזיאון כבר מוכנות. ולא כל התערוכות גמורות.
אבל מה שכן אפשר היה לראות היה מעניין.
התחלנו בתערוכת פרוקי רגליים.
או במילים פשוטות – ג'וקים ושאר שמחות…
שלושת הילדים שבאו איתי למוזיאון בילו באגף הזה מעל חצי שעה.
אני ישבתי על המדרגות ליד וחיכיתי להם.
כלומר נכנסתי איתם ואז ראיתי את הג'וקים החיים בתוך זכוכית בכניסה לאגף ומייד עשיתי אחורה פנה למדרגות.

הקומה השניה של הפוחלצים הייתה גם מעניינת.
IMG_20180808_113415

להרבה מהתצוגות יש מסכי מגע שבהם הסבר על החיות או רק השמות שלהן.

הצטערנו לגלות שהקומה העליונה עם תערוכת 'מהו אדם?' עדיין סגורה.
אבל בטוח נחזור למוזיאון בהמשך השנה כשכולו יהיה פתוח לביקור נוסף.
IMG_20180808_114212
מה עוד עשינו הקיץ?
התפנקנו במתוקים שונים…
IMG_20180717_195721

יצאנו אורי ואני לבילוי אמא-בת בקולנוע וצפינו יחד בסרט החדש של דיסני על כריסטופר רובין.

וגם היינו פשוט יחד בבית במזגן…
במסכים..
עם ספרים…
IMG_20180807_125501

מקווים שהמשך החופש יהיה רגוע וממוזג.
ושתתחיל שנה שלווה רגועה מעניינת וכיפית.

 

חופש

שנה הסתיימה…
שנה לא פשוטה בהרבה מובנים.
שנה קשה מאד בחלקים שלה.
אבל יצאנו ממנה גדולים בשנה.
למדנו על עצמנו המון בשנה האחרונה:
על אורך רוח…  על סבלנות..
על התמודדות עם אתגרים.
למדנו שוב כמה לא הכל תלוי בנו.
וכמה הרצון שלנו הרבה פעמים לא מספיק לעזרה.
אבל גם כמה אנחנו כן מסוגלים ויכולים.

הסתיימה שנה.
שנה שבה איימי ואורי התקדמו כל אחת בשבילים שלה.
כל אחת גבהה וכבשה שבילים חדשים ומטרות חדשות.
כל אחת מהן התקדמה ועברה את הציפיות שלנו ושל עצמן.
שתיהן גילו בעצמן יכולות שלא ידעו והתמודדו עם הקשיים והאתגרים של השנה האחרונה בצורה מעוררת השתאות.
IMG_20180708_135506

איימי שלנו שהתבגרה, ויותר ויותר מצליחה לומר לנו את הרצונות שלה ומה היא חושבת שנכון ולא נכון לה.
ומתפלאה מדי פעם לתגובות המחזקות שהיא מקבלת לכך שהיא פשוט מביעה את עצמה.
איימי שלנו שגבהה ולאט לאט הופכת לנערה.
ויחד איתה אנחנו מגלים את ההבדל בין ילדה אוטיסטית לנערה אוטיסטית.
וממשיכים ללמוד ממנה על התמודדות והתבגרות וחברות.
IMG_20180706_1226181

ואורי קטנתנו. שגדלה לה בקצב שלה.
שמתקדמת בריצה קדימה.
שיחד איתה אנחנו לומדים כמה חשוב לפעמים לעצור ולנשום ולנוח לרגע …
שמלמדת אותנו כל כך הרבה על שמחת חיים והתמודדות ואפילו על ניגוח אתגרים.
IMG_20180708_142808

והתחיל החופש..
וכולנו יחד.
וכבר הספקנו לגלות שיחד יכול להיות כיפי וטוב.
שלגלות מקומות חדשים ולפגוש חברים וותיקים זה כיף ומרענן ומחדש כוחות.
גילינו שביחד לבד רחוק לצד געגוע למי שלא איתנו יש הרבה שקט משפחתי מקרב ומחזק.

IMG_20180705_112041

IMG_20180709_121207

והלוואי והמשך החופש יעזור לכולנו לחזק כוחות. לנוח ולהחזיר נשימה…
לחזק את הביחד המשפחתי לצד הרבה רגעי הנאה וכיף משותפים.
וסביר להניח לא מעט שעות קריאה…

IMG_20180709_143734

וגם שנמצא את המשלבות הכי מופלאות ומתאימות לילדות.
וכמובן אתם/ן מוזמנות/ים לשתף מדף הפייסבוק את מודעות החיפוש….

שוב יומולדת

איש אהוב שלי  – שוב יש לך יומולדת.
עדיין לא פשוט אצלנו עדיין אנחנו יחד עדיין אוהבים.
עדיין אתה אבא נהדר ונוכח.

download

מאחלת לך שוב:
שהשנה הבאה תהיה מלאה בשגרה.
שגרה משעממת, פשוטה בלי שום הפתעות.
מאחלת שתמיד תרגיש ותאמין כמה אתה אהוב.
שתישן יותר ותעבוד פחות…
שתמשיך לא לוותר על עצמך בתוך ההוריקן שעובר עלינו – שתמשיך לרוץ בשביל הכושר ובשביל הנשימה ומתוך בחירה ופחות במרתון החיים…..
שתזכור את עצמך בתוך המרתון היומיומי של חיינו ותמשיך לקחת מדי פעם הפסקות נשימה…
שתצליח להנות מההורות והאבהות ולא רק לעבוד בזה…
שנמשיך להילחם על הביחד שלנו ולהצליח!
שכל יום מחדש תמצא סיבות ישנות וחדשות להמשיך לחייך.
ובעיקר שתזכור כמה אני אוהבת אותך!
וכמה אני גאה בך על מי ומה שאתה ומודה כל יום מחדש על שבחרת בי לחלוק איתה את חייך.
וגם שתישאר אבא מופלא כזה כמו שאתה – אבא בלאגן כמו שהילדות אוהבות לקרוא לך…

והשנה במקום השיר שלנו מוסיפה את השיר שהילדות שינו מילים לכבודך עם קישור לשיר המקורי:

אבא בלאגן

איזה אבא יש לי אבא בלאגן
אבא כזה גם גדול וגם קטן
איזה אבא

איזה אבא זה, האבא שלי

לאבא שלי אין סולם
יש לי אבא קצת אחר מכולם
מספר ת׳סיפורים המצחיקים בעולם
בא אלי לחדר כל פעם שאני קוראת לו עד שאני נרדמת
אני מלמדת אותו לרקוד ולבשל ולאפות
הוא לימד אותי איך לרכוב על אופניים
באוטו אני מזכירה לו לשים את החגורה
ותמיד יש לו פתרון כשיש לי בעיה

איזה אבא יש לי אבא בלאגן
אבא כזה גם גדול וגם קטן
איזה אבא יש לי מלך העולם
קופץ על המיטה שלי עד שאני קם

איזה אבא
האבא שלי

יש לי אבא סבבה אבל מפוזר ושטותניק
לכל תקלה הוא מזמין שיפוצניק
הכי אוהב שוקולד ולשאול אותנו  תרגילים
ולהמציא בדיחות שאף אחד לא מבין
סבתא אומרת שאבא מחונן
וחבל שבמקום להיות רופא בחר לעשות בעיות
מצחיק אותי כשהוא שר איתי שירים
כי הוא כל הזמן שוכח וממציא מילים
איזה אבא יש לי אבא בלאגן…

בזמן האחרון אבא נראה לי קצת זקן
כנראה שזה בגלל שהוא כבר לא בן 25
הוא רואה איתי סרטים ורוקד איתי just dance
אבא שלי חושב שהוא תמיד צודק
הוא האבא הכי טוב בעולם
ואם ממנו אבקש יקטוף לי את הכוכבים

איזה אבא יש לי אבא בלאגן…

 

יאוש….

עוד שנה…
עוד ועדה..
שוב הפחתה בשעות…

שוב אני מרגישה שמתייחסים אלי בתור האמא ההיסטרית.
"הילדה התקדמה נהדר."
"היא ממש חלק מכולם."
"בכלל לא מרגישים הבדל."
"נכון שיש לה קשיים אבל זה תואם גיל…"
"כל הילדים/ות מתנהגים/ות שונה בבית ובבית ספר. זה דבר טוב."
"גם ילדים אחרים בשכבה שלה מתנהגים אותו דבר…"
"ככה הם לומדים בגיל הזה.. הם מתנסים ובודקים…"

אבל היא לא.
היא לא לומדת ככה!
היא לא מבינה כשהילדות האחרות עושות עליה מניפולציות.
היא לא מבינה למה היחס אליה משתנה כשהיא לא עשתה שום דבר.
היא לא לומדת מזה כלום.
היא לומדת שעדיף לא לשאול.
היא מביאה לה לביס דברים להעסיק את עצמה "ככה אם החברות לא ירצו לשחק איתי יהיה לי מה לעשות"
היא למדה איך לשבת ליד החברות בלי באמת להיות חלק מהשיחה. אבל מהצד זה נראה שהיא לגמרי חלק מהחבורה.
את הדמעות וכאב הלב היא פורקת רק בבית.
היא לא לומדת מנסיון.
לקח מעל שנתיים של תיווך ועבודה עם צוות טוב עד שלמדה לפנות לצוות לעזרה ולא להשתתק ולהסתגר בעצמה כשיש בעיה.
וגם זה רק בבעיות קטנות פשוטות.
בעיות גדולות וחוסר הבנה של דברים היא עדיין לא מעזה לשאול אותם.
לקח מעל שלוש שנים של עבודה עד שהיא התחילה להעיז לענות לחברות/ים ולעמוד על דעתה.

הכללים החברתיים משתנים כל הזמן.
לכל הילדות/ים זה מבלבל.
רובם מנסים ומנסים שוב ולומדים מהנסיון מה עובד ומה לא.
מה מקדם את המטרות שלהם ומה לא.
הילדה שלי לא.
היא לא לומדת מהנסיון.
היא צריכה להתנסון מליון פעמים ויותר במשהו עד שהוא מופנם.
וגם אז הוא מופנם בכללים מאד ספציפיים וכל שינוי מהתסריט הוא מבחינתה סיטואציה חדשה לגמרי שצריך ללמוד.

אז כן.
לא רואים עליה.
היא נראית כמו כולם.
חלק מהדברים היא עושה כמעט כמו כולן
בהרבה דברים היא התקדמה מאד והיא ממשיכה להתקדם כל הזמן.
אבל היא לא כמו כולם.

ואני עצובה. ומיואשת.
מיואשת מהצורך להילחם על הצורך שיראו אותה.
שיראו אותה כמו שהיא.
שיבינו שזו אותה ילדה בבית ואותה ילדה בבית ספר.
אלה לא שתי ילדות שונות.
והמחיר הרגשי על הפיצול והפער בין הילדה שהם רואים לילדה שאנחנו פוגשים בבית רק הילדה שלי משלמת.
היא לא מפריעה בשיעורים ולא מתפרצת ולא מפריעה למהלך היום.
הקשיים שלה הם שלה. ומשפיעים רק עליה.
ועלינו.
ואני עצובה ומיואשת.

מיואשת מהפער בין מה שאני רואה ויודעת ולמה שהמערכת רואה.
עצובה שחושבים שאני לא רואה את החוזקות וההתקדמות של הילדה שלי.
מיואשת מהצורך להסביר שוב ושוב ושוב ולהרגיש כל שנה מחדש שלא מאמינים לי.
מיואשת מהתחושה שבגלל כל ההשקעה שלנו והטיפולים שאנחנו דאגנו לתת לה הילדה שלי לא מקבלת את הסיוע שהיא דרושה לו כדי להמשיך.

ושוב לחפש משלבות.
ושוב לקוות שהפעם מצאנו את ההכי נכונה. הכי מתאימה.
את זו שתעמוד בהתחייבויות שלה.
את זו שתתמיד כל השנה.
ושוב משלבת חולה… ושוב הילדה שלי בבית.
והיא מתוסכלת מזה. ואני מתוסכלת מזה.
ומבית ספר אני מקבלת נזיפה על כמות החיסורים.
והופ נגמרה השנה ועוד ועדה…
ושוב מפחיתים שעות..
ושוב הצבעה בכנסת שבה קובעים חוקים שמקשים עלינו יותר.
ועוד דיונים שבהם בעיקר אני מרגישה שמנסים להוכיח לי כמה אני לא רואה וכמה אני לא מבינה.
ואני חוזרת הביתה מיואשת יותר. מתוסכלת יותר.

בית הספר שבנותיי משולבות בו הוא נפלא.
המקום הכי נכון מתאים וטוב לבנותי כרגע.
הצוות עושה מה שביכולתו.
השילוב שלהן בסך הכל מוצלח.
הילדות שלי התקדמו המון. וממשיכות להתקדם בקצב שלהן כל הזמן.
אבל יש הרבה שהצוות לא יודע. הצוות לא יודע מה זה אוטיזם.
לא לימדו אותם איך הקשיים משפיעים…
אילו סכנות יש לבנותי שאין לילדות/ים אחרות/ים.
איך האוטיזם משפיע על הלמידה? על החברות?
על הדימוי העצמי שלהן?
הצוות לא יודע כמה עבודה מושקעת בכל התקדמות בכל שלב שהן עוברות.
הוא לא יודע לכמה תתי שלבים ותת מטרות כל התקדמות כזו נפרטת.
וזה בסדר.
זה לא תפקידם לדעת.
יש להם שכבה שלמה של ילדות וילדים.
כל ילד/ה עם הקשיים שלה/ו.
אבל המערכת הזו היא זו שמשפיעה על כמה בנותי יקבלו.
מתוך חוסר הידע וההכרות ההחלטה בידהם.
וכל שנה מחדש  אנחנו צריכים להילחם בחוסר הידע ולהגן על הצרכים של בנותינו.
כל שנה מחדש אני רואה הורים נלחמים בחוקים שהכנסת מנסה להעביר [בחלק מהשנים הייתי שותפה למאבקים השנה, לצערי, פחות הצלחתי להיות שותפה בפועל].

ואני עייפה ומיואשת ומפחדת.
אני עצובה כי אני יודעת שהדרך הזו מובילה לזה שהילדה שלי תעבור לחינוך מיוחד כי לא נוכל להמשיך לממן את השילוב.
כי אנחנו מתעייפים מהמאבק כי אין לנו כסף לממן לבד הכל.
אני עצובה שאני לא מצליחה לתת לילדות שלי את מה שהן זקוקות לו.
אני מפחדת מהמשמעות של זה על העתיד שלהן.
אני עייפה מהמהאבק המתמיד על הזכויות של בנותי.
מיואשת מהתקווה שמתישהו משהו יישתנה.
אני מיואשת ועצובה.

תמונה מימים פשוטים ותמימים יותר:
ללא כותרת

10

איימי שלי בת 10!

הילדה המופלאה שנולדה והרחיבה את המשפחה שלנו ואת הלב…
IMG_0819

הילדה שלי שטיפסה את כל המדרגות בבית כבר בגיל 5 חוד'…
הלכה מסביב לספות בגיל 7 חוד'
ומאז לא הפסיקה לשעוט קדימה…
IMG_0850

הילדה שלי שיש לה זוית ראיה משלה על העולם…

c360_2016-02-13-12-06-53-013dsc_7880

img_3213

הילדה הזו שמלמדת אותנו להסתכל על העולם בעיניים פתוחות….
d79cd79cd790-d79bd795d7aad7a8d7aa10img_3956

ולהצליח לראות את הדברים אחרת…
IMG_20170313_092831IMG_20170303_094419

הילדה שלי שמציבה לעצמה מטרות וכובשת אותן בהצלחה!
IMG_9088

C360_2016-02-24-16-32-33-802

הילדה הקסומה והמופלאה שלי שלא מפחדת להתנסות בדברים חדשים.
שמלמדת אותי כל כך הרבה על התמודדות עם אתגרים ואומץ.

IMG-20141223-WA0001

080

הילדה האמיצה הקסומה המיוחדת והמופלאה הזו שלי בת 10!

ואני רק רוצה שהיא תדע ותרגיש תמיד כמה היא אהובה.
שתמיד תדע כמה היא מופלאה וחכמה ונהדרת
שתדע שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לכבוש כל מטרה ואתגר שהיא מציבה לעצמה!
אני מקווה שהיא תמשיך לשאול אותנו שאלות וללמד אותנו דרכן דברים חדשים על העולם
ועל זוית הראיה המיוחדת שלה.

אני מאחלת לך ילדה שלי שתמיד תמיד תרגישי אהובה.
שתיהיי מאושרת.
שאף פעם לא תוותרי על הדרך שלך ועל זוית הראיה שלך.
שתמשיכי להציב לעצמך אתגרים ומטרות ולכבוש ולהשיג אותן.
שתזכרי ותדעי שתמיד תמיד אמא ואבא כאן, לידך, מאחורייך אוהבים הכי בעולם ומשתאים ממך.

איימי

שברים

 

לפני שנה העולם שלנו התהפך.
כמעט כל מה שחשבתי והאמנתי על עצמי, על היכולות והחוזקות שלי התערער.
למזלי יש לצידי איש חזק שמהווה לי עוגן בתוף סופות הטייפונים וההוריקנים שעוברות עלינו.
ואני מקווה שלפחות מדי פעם גם אני מצליחה להיות לו לעוגן בתוך הסופות.
וביחד אנחנו מנסים לשרוד ולהמשיך לשמור על אהובינו ככל האפשר בתוך הסופות  האלו ובעיקר מקווים שהם יודעים ומרגישים כל יום כל היום אנחנו אוהבים אותם.

את הקטע הבא כתבה מישהי קרובה לליבי.
ונתנה לי את אישורה לפרסם אותו בבלוג.
והלוואי והשנה הקרובה תהיה פשוטה יותר ושלווה יותר:

זוכרים את בית הספר? כשכולם הסתובבו ביחד?
כשהמספרים המעורבבים הסתבבו עם העשרוניים ומספרים טבעיים היו רק המבוגרים שסביבנו?
בעצם, היו גם את השברים.
לכולם הייתה כזו – או כזה – בכיתה.

זה שהיה בצד ונעלם אחרי שנה או שנתיים או חמש ואף אחד לא שאל.
זה שתמיד היה עם שרוולים ארוכים ואף אחד לא שאל.
זו שנרתעה ממגע ומקירבה פיסית ואף אחד לא שאל.
זה שהיה רזה מדי ותמיד היה לו קר ופעם אחת התעלף בזמן שיעור ספורט ואף אחד לא שאל.
זו שהייתה לגמרי בסדר ורק עיניה חשפו את הריקנות והכאב ואף אחד לא ראה.
אף אחד לא רצה לראות. וזה בסדר, מי רוצה לעזור לשברים?

אז בזמן שכולם הפכו למספרים טבעיים, שלמים, כאלה שהכל בסדר אצלם (חוץ מהציונים של הילדה, הצרחות של המתבגר, הריבים עם האישה והלחץ בעבודה) אבל בגדול הכל בסדר אצלם. בזמן שכולם הפכו לכאלה, השברים ניסו להתאבד כי לא יכלו יותר לחיות עם לב שבור.
כשכולם היו בלחץ מהמבחן השברים רק רצו שיהיה להם אכפת ממשהו ושיפסיק להיות להם אכפת כל כך.
כשכולם חוו את האהבה הראשונה שלהם השברים רק ניסו להרחיק אנשים כדי שזה לא יכאב כשינטשו אותם.
כשכולם חוו את שיברון הלב הראשון הלב של השברים היו מנותץ לפיסות זערוריות.
כשכולם החביאו את התעודה השברים החביאו את הצלקות.
כשכולם קיבלו צו ראשון השברים היו במחלקה פסיכיאטרית.

זה כאילו לכולם יש מסלול חיים אחד והשברים על מסלול אחר, כמעט מקביל.

כולם לומדים, בגרויות, צבא, תואר, נישואים, ילדים, ונכדים.

והשברים? השברים מנסים לא להתאבד. השברים נלחמים לאכול, לא לפגוע בעצמם. השברים מנסים לא להתאשפז.
השברים מסתירים את היותם שברים ואחרי שהם מתמוטטים – וכולם רואים הם עובדים על כולם שעכשיו הם בסדר.

בשביל כולם לחיות זה האובייס.
בשביל השברים זו מלחמה יומיומית –
לקום מהמיטה, ללכת לעבודה/בית ספר, לאכול, לבחור כל יום מחדש לא להרוג את עצמך היום, אלו מלחמות יומיומיות שכל יום מחדש צריך להילחם.

זוכרים את בית הספר? כשכולם הסתבבו ביחד?
טוב, כולם חוץ מהשברים.
נו לכולנו היה אחד, או אחת כזאת בכיתה.
זו שנעלמה אחרי שנה, שנתיים, חמש ואף אחד לא שאל. אף אחד לא רצה לדעת.

images (9)