רגעים

לפעמים אני רוצה פשוט לברוח.
לפעמים לברוח רחוק.
לפעמים להיכנס מתחת לשמיכה ולישון.
כמה ימים..  כמה שבועות…
שמישהו אחר יקבל החלטות במקומי.
שמישהו אחר יבצע את ההחלטות.
שמישהו אחר יתמודד…
ולי יהיה שקט בראש סוף סוף.

ואז אני מסתכלת עליהם על הילדים האלה שבחרו בי להיות אמא שלהם.
ויש לנו פתאום מן אחר צהריים אחד כזה שאני מגלה שוב שלפעמים הכוחות מתמלאים מרגעים.
לא משעות לא מימים או שבועות –
מרגעים.
אני רק צריכה לזכור לראות את הרגעים האלה.
להסתכל עליהם…
לזהות אותם בזמן התרחשותם…
ולהצליח להיות נוכחת בהם כשהם קורים.
ואחכ לנצור אותם כך שהתחושות מהרגעים היקרים האלו יעזרו לי לעבור את הרגעים המאתגרים:

שבוע שעבר היה לנו באופן לא צפוי אחר צהריים אחד שקט בבית.
רק אנחנו – בלי חברים בלי חוגים בלי טיפולים.

איימי ישבה איתי לבד בזמן שאורי שיחקה בחדר אחר והסבירה לי את ההבדלים שהיא מרגישה
בין בית הספר אליו עברה מהקודם  –
"קודם הסתכלו על הטעויות שלי. עכשיו רואים אותי."
"קודם הרגשתי כאילו אני מהצד. עכשיו אני מרגישה שכל הילדים בכתה אחרים אחד מהשני,
אז אני מרגישה פחות שונה אפילו שיש לי משלבת. "
"אני מרגישה שייכת"
כשאורי סיימה לשחק היא באה לשבת איתי וקראנו יחד ספר. קצת אני הקראתי וקצת היא.
איימי ישבה ליד ועשתה את עצמה לא מקשיבה רק מדי פעם העירה הערות על הסיפור.
קיבלתי זמן חיבוקים מהבנות והסבר שלא בטוח שיהיה עוד אחהצ כזה כי אולי הן יהיו עסוקות מדי…

בסופ"ש הקודם היו המון רגעי חסד.
ביום שישי שתי הבנות לא הלכו לבית ספר ובמקום זה החלטנו לבלות איתן זמן איכות רק אנחנו.
אז אכלנו אוכל בריאות [גלידה וקרפ]
שיחקנו …
טיפסנו…
ציירנו עם גירים….
נסענו…
היה זמן לבד לי עם אורי ולאבא עם איימי.
וגם לאורי עם סבא וסבתא.
ולי עם גיסתי הנהדרת!

בסופש הנוכחי מפגש עם חברים שלא ראינו המון זמן.
גם הילדים נהנו עם חברים.
וטיפסו ורצו
וגם אנחנו וחברות וחברים שהתגעגעתי אליהם..

כל כך הרבה רגעים ממלאים ומחזקים וכיפיים.

הלוואי ויהיו לנו המון ימים פשוטים, כיפיים וממלאים כאלה!