חשבתי
על המרחק
בין האמא שרציתי להיות
לאמא שחשבתי שאהיה
לאמא שהייתי
לאמא שאני
לביני
הפוסט הזה נכתב כבר תקופה ארוכה.
כתבתי ומחקתי ושיניתי וכתבתי ושמרתי ושוב מחקתי וצינזרתי וכתבתי ומחקתי שוב ושוב ולא פרסמתי אבל אולי הגיע זמנו….
אומרים שאת השיעורים הכי אמיתיים על החיים אנחנו לומדים מילדינו.
אני לומדת מילדיי המון על אומץ והתמודדות ואושר ואכזבה ותסכול ועל יאוש ואהבה ושמחה ועל אחאות ועל למידה.
אני לומדת מהם ואיתם.
ואני לומדת בעצמי.
אחד השיעורים הכי קשים בעיני בהורות זה לשחרר.
אחת המילים שכל אמא שומעת מגילאים צעירים של הילדים "תשחררי… תסמכי עליו/ה, היא תסתדר"
אבל לשחרר זה לא רק לסמוך עליהם/ן זה גם לסמוך עלינו.
לסמוך עלי שלימדתי כל מה שצריך
לסמוך עלי שעזרתי לה לגדול עם ביטחון בעצמה
לסמוך עלי שציידתי אותו במספיק תושיה לכל מצב שהוא יתקל בו
לסמוך עלי שהענקתי להם מספיק ביטחון באהבה שלי ובמקום שלהם בלב שלי.
לסמוך עלי שגידלתי אותם בתחושת ביטחון שאמא תמיד תהיה כאן בשבילם.
ואני?
אני לא סומכת עלי.
אז איך אני יכולה להפסיק לדאוג?
והם מפלסים לעצמם את הדרך.
סוללים דרכים חדשות כשצריך.
ואני לומדת.
לומדת להתבונן בהם ולעזור להם לראות את עצמם.
לעזור להם לראות כמה הם יכולים.
כמה הם מצליחים. כמה הם מתמודדים.
וללמוד לשחרר.
השיעור הכי כואב וקשה שלמדתי הוא שלפעמים ילדיי בוחרים את הדרך שלהם ואני צריכה לאפשר להם ללכת בה כי רק הם בעצמם יוכלו להוציא את עצמם משדה הקוצים.
השיעור הכי כואב וקשה שלמדתי בהורות הוא שאני לא יכולה לסמוך על עצמי שנתתי כל מה שרציתי.
אבל אני האמא היחידה שיש להם.
והבחירה הכי חכמה שעשיתי בחיי הייתה אבא שלהם.
Mommy Pooh 