פוסט טרום יומולדת….

האיש שלי שמכיר אותי טוב כל כך נתן לי מתנה מוקדמת ליומולדת וקנה לי השתתפות בסדנת כתיבה – "כל המשפחות " של רוני גלבפיש.
בסדנה הקשבתי לרוני ושמעתי אותה מדברת על משפחות..
ועל סודות משפחתיים וכאב ואהבה וחיבור ויחסים ושינויים.
והיו תרגילי כתיבה.
וכתבתי. והקשבתי למשתתפות אמיצות אחרות שהקריאו והצליחו לגעת, להצחיק, לרגש, לסקרן.
הרגשתי כל כך קטנה מול הכשרון שלהן….

ישבתי שם וחשבתי על סבתא שלי, וסבתא שלו ועל דוד שלי ואמא שלו ואמא שלי.
ועל המשפחות שהגענו מהן ועל המשפחה שיצרנו לנו.

ובעיקר חשבתי על האמא שרציתי להיות..
וחשבתי על האמא שחשבתי שאהיה..
וחשבתי על האמא שהייתי..
ועל האמא שאני עכשיו.
ועל המרחק בין האימהות האלה…

חשבתי על הילדים שלי – על האמא שהם היו רוצים והאמא שיש להם.
ועל המרחק בינהן..

וחשבתי מה הם היו כותבים על האמא הזו שיש להם?
האם היו נקודות מפגש בין האימהות שהם רצו לאמא שיש להם?
האם היו נקודות משותפות בין האמא שיש לכל אחד מהם?

בסוף הסדנה ניגשתי לדבר עם רוני וסיפרתי לה שהסדנה הייתה מתנה ליומולדת שלי מהאיש שלי שלמזלי הוא כמעט מושלם וגם אוהב אותי ומכיר אותי סיפרתי לה שאני מחכה לסדנת המשך.
ורוני אמרה תכתבי לי.
ומאז אני כותבת..
בעיקר בתוך הראש שלי.. אבל בסוף חלק מזה גם יצא ועבר את הצנזורה העצמית הקשוחה שלי.

אבל אני ממשיכה לכתוב ולחשוב..
על הילדה שאני…
מה אמא שלי חושבת עלי?
איזו אמא היא חשבה שאהיה?
מה היא חושבת על האמא שאני?
והילדה שהייתי – והאמא שהיא חשבה שהיא תהיה..
מה היא הייתה חושבת על האמא שאני?
ואני? מה אני חושבת על האמא שאני?

עוד כמה ימים יש לי יומולדת.
אם הוא יעבור את הצנזורה העצמית גם יהיה פוסט יומולדת.
חגיגה לא תהיה.
כבר כמה שנים אני לא חוגגת.
אבל חשבון נפש אני עושה כל שנה.
מדי שנה הוא קשוח וכואב יותר.
המרחק הזה בין מה שאני מצליחה לעשות למה שהייתי רוצה לעשות…
בין מה שאני מצליחה לתת לילדיי למה שהייתי רוצה לתת..
בין מה שאני חושבת על עצמי למי שהייתי רוצה להיות…

התחלתי לכתוב לרוני איך הייתה לי הסדנה וכמה אני מחכה לסדנת כתיבה הבאה שאוכל להשתתף בה.
ויצא פוסט טרום יומולדת…
מקווה שרוני לא תכעס שככה יצא….