שבוע שעבר בצעד מאד לא אופייני לי בשנתיים ומשהו האחרונות מאז התחיל הסופה אצלנו יצאתי מהבית ליום שלם לכנס.
ולא סתם כנס אלא כנס על כתיבה.
בכורתי ביקשה וקיבלה כרטיס לכנס כמתנת יומולדת ואני החלטתי שהיא לא יכולה ללכת לכנס של מבוגרות לבד אז זה שימש לי תירוץ מצויין להתלוות אליה.
שמענו את רוני גלביש הנהדרת שכמו כל פעם שאני קוראת או שומעת אותה בעיקר רציתי אחר כל לגשת ולבקש את רשותה לחבק אותה חיבוק מחזק ולהגיד לה תודה.
תודה על שהיא קיימת וכותבת ומדברת.
רוני דיברה על כתיבה וחשיפה.
ועל פתיחת פצעים על אנשים מתים וחיים.
ועל חשיפה וגם על כתיבה בחלק מהתמודדות.
אחר כך הייתי בסדנת כתיבה של רותם ברוכין ומרינה ברלין.
שכותרתה הייתה: "איך לאהוב את הכתיבה שלנו?"
ובכורתי האמיצה אפילו הקריאה משהו מקסים שכתבה בתרגיל כתיבה בסדנה והופתעה כמו תמיד שחשבו שהיא כותבת טוב.
והיא כותבת מצויין. תאמינו לי!
ואז הלכתי להרצאה של אורי ניר וינטרס.
שדיברה על כתיבה ברשתות חבריות וחשיפה.
ודיברה על הפער בין אנשים שחווים אותה כחשופה מול זה שהיא מרגישה שהיא בכלל לא כותבת חשוף.
ואני יצאתי עם הרבה מחשבות.
ותהיות…
על עצמי.
על כתיבה..
ושמענו הרצאה של קרן לנדסמן שדיברה על דיאלוגים וכמעט כתבתי בתרגיל דיאלוג ביני לבין הצנזורית שנמצאת לי בראש אבל הצנזורית לא מסכימה שאחרים ישמעו אותה.
האמת שזה לא משנה על מה קרן מרצה תמיד מעניין להקשיב לה.
וההרצאה האחרונה הייתה של סוזן דונובן שהייתה סופרת שהוציאה רבי מכר עד שכמעט מתה מזיהום שהותיר אותה נכה שדיברה על הבלוג שכתבה שהיה לו חלק משמעותי בשיקום ובחזרה לחיים שלה.
וסיפרה על תגובות שקיבלה על אנשים שדבריה נגעו בהם ועזרו להם בהתמודדויות שלהם.
היא סיפרה שהתהליך שעברה שינה אותה ואת הכתיבה שלה לגמרי.
וגם מההרצאה שלה יצאתי עם הרבה שאלות ומחשבות על הכתיבה שלי ועלי…
הפוסט הראשון בבלוג היה על ההחלטה לכתוב ולהיחשף.
מצד אחד היינו זקוקים לעזרה. והבחירה לכתוב בלוג בחלקה הייתה כדי לספר ולשתף על המסע שלנו עם הילדות כדי שיעזרו לנו לעזור להן.
מצד שני קיוויתי שהכתיבה והחשיפה יעזרו להורים אחרים. למשפחות אחרות שאולי נמצאות במסע שלהן….
קיוויתי גם שהכתיבה תספר משהו על משפחה אחת עם שתי ילדות אוטיסטיות שכל כך שונות אחת מהשניה.
קייויתי שזה יעזור לא.נשים שאולי לא מכירים שלאוטיזם יש כל מיני צדדים.
ולפעמים הוא נראה אחרת כל יום אצל א.נשים שונו/ים.
קיוויתי שלספר עלינו יעניין אחרות ואחרים.
וגם אני אוהבת לכתוב.
זו דרכי מאז ומעולם.
מגיל צעיר כתבתי.
לעצמי למחברת ולמגירה.
רק בבלוג בחרתי לראשונה לכתוב בפומבי.
ואז הילד/ות היו קטנות.
מהתחלה הייתי במודעות לכך שיום אחד הן וחברות שלהן יקראו.
אבל בתחילת הבלוג פשוט כתבתי מה שאני בחרתי וחשפתי כמה שאני בחרתי.
ועל עצמי בחרתי יותר מפעם אחת לכתוב בכנות וישירות גם על נושאים לא פשוטים כמו הדיכאון שלי.
ככל שהילד/ות גדלו הן רוצות להחליט על מידת החשיפה שלהם.
כל תמונה חדשה שלהם שאני בוחרת להוסיף מקבלת את אישורן לפני הפרסום.
וכל פוסט שהן מוזכרות הן קוראות לפני הפרסום.
כשעברנו את ההוריקן שסיחרר את כולנו לא כתבתי.
לא הצלחתי לכתוב כלום בהתחלה.
ניסיתי לא לטבוע.
ואחר כך לא ידעתי איך לכתוב.
איך לכתוב בלי לחשוף מה שלא שלי אבל משפיע עלי?
איך לכתוב בלי לפגוע ?
אז לא כתבתי.
או יותר נכון כתבתי. המון.
דפים על דפים חלקם נזרקו חלקם שמורים.
אף אחד מהם לא פורסם.
באותה תקופה פירסמתי קצת על דברים סביב.
על נקודות אור שהכרחתי את עצמי למצוא בתוך ההוריקן.
ואז החלטתי לפרסם שני פוסטים.
עלי – על הסחרור שנפלתי עליו ועל ההרגשה להיות במרכז הוריקן שסוחף אותי למטה
ועל האיש שלי ואחות ליבי שביחד הצילו אותי בעיקר מעצמי והזכירו לי מחדש איך לנשום.
ומאז פירסמתי מעט.
וכתבתי מעט.
והכנס הזה חידד לי שוב את כל השאלות שאני שואלת את עצמי –
עד כמה מותר לי?
כמה מותר לי לפרסם את המחשבות והדאגות ורגשות האשם ולפעמים כעסים והאשמות וחיבוטי הנפש שלי כשהם חושפים סיפור שהוא לא רק שלי?
האם זה בסדר בשבילי לוותר על הכתיבה כדי למנוע חשיפה?
האם לוותר על הכתיבה או רק על פרסומה?
האם מותר לי לבחור להתחבט ולשתף התמודדות בבלוג ציבורי את הדרך שאני עושה וההתמודדות שלי בסיפור שהוא לא רק שלי?
איפה המקום שלי בתוך הבלוג שלי?
האם המקום והתפקיד של הבלוג צריך להשתנות יחד עם הסערות במשפחתנו למרות שהסיבות לפתיחת הבלוג לא השתנו כולן?
אין לי תשובות חד משמעיות…
רק המון המון שאלות והתחבטויות והתלבטויות….
ובנתיים ממשיכה לכתוב בעיקר לעצמי ….
Mommy Pooh 