שברים

 

לפני שנה העולם שלנו התהפך.
כמעט כל מה שחשבתי והאמנתי על עצמי, על היכולות והחוזקות שלי התערער.
למזלי יש לצידי איש חזק שמהווה לי עוגן בתוף סופות הטייפונים וההוריקנים שעוברות עלינו.
ואני מקווה שלפחות מדי פעם גם אני מצליחה להיות לו לעוגן בתוך הסופות.
וביחד אנחנו מנסים לשרוד ולהמשיך לשמור על אהובינו ככל האפשר בתוך הסופות  האלו ובעיקר מקווים שהם יודעים ומרגישים כל יום כל היום אנחנו אוהבים אותם.

את הקטע הבא כתבה מישהי קרובה לליבי.
ונתנה לי את אישורה לפרסם אותו בבלוג.
והלוואי והשנה הקרובה תהיה פשוטה יותר ושלווה יותר:

זוכרים את בית הספר? כשכולם הסתובבו ביחד?
כשהמספרים המעורבבים הסתבבו עם העשרוניים ומספרים טבעיים היו רק המבוגרים שסביבנו?
בעצם, היו גם את השברים.
לכולם הייתה כזו – או כזה – בכיתה.

זה שהיה בצד ונעלם אחרי שנה או שנתיים או חמש ואף אחד לא שאל.
זה שתמיד היה עם שרוולים ארוכים ואף אחד לא שאל.
זו שנרתעה ממגע ומקירבה פיסית ואף אחד לא שאל.
זה שהיה רזה מדי ותמיד היה לו קר ופעם אחת התעלף בזמן שיעור ספורט ואף אחד לא שאל.
זו שהייתה לגמרי בסדר ורק עיניה חשפו את הריקנות והכאב ואף אחד לא ראה.
אף אחד לא רצה לראות. וזה בסדר, מי רוצה לעזור לשברים?

אז בזמן שכולם הפכו למספרים טבעיים, שלמים, כאלה שהכל בסדר אצלם (חוץ מהציונים של הילדה, הצרחות של המתבגר, הריבים עם האישה והלחץ בעבודה) אבל בגדול הכל בסדר אצלם. בזמן שכולם הפכו לכאלה, השברים ניסו להתאבד כי לא יכלו יותר לחיות עם לב שבור.
כשכולם היו בלחץ מהמבחן השברים רק רצו שיהיה להם אכפת ממשהו ושיפסיק להיות להם אכפת כל כך.
כשכולם חוו את האהבה הראשונה שלהם השברים רק ניסו להרחיק אנשים כדי שזה לא יכאב כשינטשו אותם.
כשכולם חוו את שיברון הלב הראשון הלב של השברים היו מנותץ לפיסות זערוריות.
כשכולם החביאו את התעודה השברים החביאו את הצלקות.
כשכולם קיבלו צו ראשון השברים היו במחלקה פסיכיאטרית.

זה כאילו לכולם יש מסלול חיים אחד והשברים על מסלול אחר, כמעט מקביל.

כולם לומדים, בגרויות, צבא, תואר, נישואים, ילדים, ונכדים.

והשברים? השברים מנסים לא להתאבד. השברים נלחמים לאכול, לא לפגוע בעצמם. השברים מנסים לא להתאשפז.
השברים מסתירים את היותם שברים ואחרי שהם מתמוטטים – וכולם רואים הם עובדים על כולם שעכשיו הם בסדר.

בשביל כולם לחיות זה האובייס.
בשביל השברים זו מלחמה יומיומית –
לקום מהמיטה, ללכת לעבודה/בית ספר, לאכול, לבחור כל יום מחדש לא להרוג את עצמך היום, אלו מלחמות יומיומיות שכל יום מחדש צריך להילחם.

זוכרים את בית הספר? כשכולם הסתבבו ביחד?
טוב, כולם חוץ מהשברים.
נו לכולנו היה אחד, או אחת כזאת בכיתה.
זו שנעלמה אחרי שנה, שנתיים, חמש ואף אחד לא שאל. אף אחד לא רצה לדעת.