דברים שלמדתי…

השנה האחרונה הייתה אצלנו קשה.
ויחד עם כל השאלות והספקות שעלו אצלי לגבי כל מה שהאמנתי וחשבתי על עצמי , על הורות ועל אימהות, למדתי גם כמה דברים בתוך הסופות האלה.
למדתי שלהיות אמא לילדים קטנים זה לא קל וקשה לפרקים. ולפעמים קשה מאד.
אבל להיות אמא לילדים גדולים זה קושי מסוג אחר.
כשהילדים קטנים הרבה מהקשיים אנחנו יכולים לפתור בשבילם. או לעזור להם לפתור.
כשהם ממש קטנים/ות הרבה מהקשיים הנקה פותרת ו/או מוצץ.
נשיקות קסם פותרות גם הן הרבה בעיות ומכאובים.
ויש קשיים/בעיות שמצריכים אין ספור חיבוקים. והקשבה. ותשומת לב.
ולפעמים פלסטרים צבעוניים.

הרבה מהקושי בהורות לילדים קטנים הוא טכני. צריך להספיק הכל..
ואם יש יותר מילד אחד להספיק הכל לכולם.
להכין אוכל ולכבס ולנקות ולהאכיל ולחבק ולקלח ולהלביש ולהרדים ועוד ועוד ועוד וזה קשה. ומתיש. אבל גם לאט לאט משתפר.
לאט לאט הילדים גדלים והופכים לעצמאיים הרבה יותר.
העומס הטכני פוחת – לאט לאט הם לומדים להאכיל את עצמם. להתלבש לבד.
ויום אחד גם להתקלח לבד.
הורה שעוד לא חווה את החוויה של להגיד לילדים ללכת להתקלח ולשבת עם קפה בזמן שהם מתקלחים בעצמם – יש לכם למה לחכות…

השיחות איתם הופכות לאינטלגנטיות ובוגרות יותר.
וצריך ללמוד לשחרר – לתת להם לחוות ולעשות דברים בדרך שלהם.
ללמוד לאט לאט שלא הכל אני כהורה יכול לפתור. ללמוד להקשיב.
להקשיב בלי לייעץ ובלי לשפוט ובלי לבקר. רק להקשיב.
לקוות שכל מה שנתתי עד עכשיו מספיק.
לגלות מחדש את גבולות הקשר שלנו..
ללמוד מחדש את התפקיד ההורי שמשתנה.
ההורה כבר לא עושה ומוביל אלא יותר מלווה תומך צופה מקשיב מסייע …

גיליתי קשיים שכבר לחלוטין לא תלויים בנו.  ואנחנו לא יכולים לפתור בשבילם.
גיליתי שוב שאהבה זה ממש לא מספיק לגידול ילדים.
וגם הקשבה לא מספיק. גיליתי כמה כואבת וקשה הורות יכולה להיות.
למדתי שלפעמים הגבול שלהם הוא שונה מאד משלנו.
לפעמים הדרך שהם בוחרים בה רחוקה מאד מהדרך שקיווינו בשבילם שיצעדו בה.
רחוקה מאד מהדרך שלא בחרו בה שנמצאת ממש ליד הדרך שבה בחרו.
שונה מאד מהדרך שאולי לנו נראית בטוחה יותר, ברורה יותר.
למדתי שגם כשהדרך שהם צועדים בה רצופת מוקשים אני לא יכולה לסלק את המוקשים ולא תמיד אפילו יכולה לגרום להם לראות אותם.

למדתי כמה כואבות העובדה וההבנה שאי אפשר לצעוד בדרך המוקשים במקומם.
כמה כואב כשאפילו לצעוד לצידם אי אפשר.
למדתי כמה כואב להישאר מאחור בתחתית ההר ולצפות במטפס שמטפס ונופל לתהומות ומטפס ונופל.
למדתי כמה כואבת ההבנה שאי אפשר למשוך אדם מהתהום אם הוא לא יושיט חזרה את היד ליד שהושטה לו.
כמה כואבת ההבנה שלפעמים בתוך התהום הוא לא רואה את היד המושטת.

למדתי שלהיות אמא מחייב אותי להיות אמא לכל ילדיי.
למדתי מחדש שלא תמיד ברור מאליו לילדים שלי שאני כאן בשבילם.
ויחד עם הכאב שהידיעה הזו היא גם גורמת לי להזכיר להם שוב ושוב.
באמירה וגם בשתיקה.. בהקשבה. בחיבוק. בקבלה. קבלה שלהם כמו שהם.
ותזכורות שאני אוהבת אותם ככה. ותמיד אוהב.
תזכורות חוזרות ונשנות שאני אמא שלהם. לתמיד.
אפילו אם יבחרו לנתק איתי קשר אני עדיין אהיה כאן. מחכה. אוהבת.
הלוואי והם יאמינו לי.

למדתי כמה אהבה הורית יכולה להיות כואבת וגם מתסכלת ומפחידה לפעמים.
כמה היא יכולה לקחת ממני עד שכמעט ולא נשאר לי כלום בשבילי.
למדתי כמה חשוב שלא אשכח את עצמי בדרך.
למדתי שגם בגיל גדול יותר הקשר שלנו לפעמים תלוי רק בי.
שאם אני לא אלחם עליו הוא עלול להתפורר.
למדתי שילד לפעמים מרגיש שנגמרו לו הכוחות להילחם והוא חושב שהוא רוצה לוותר ולא זקוק ושאני זו שצריכה להילחם ולהתעקש כי אחרת זו עלולה להיות דרך ללא מוצא.
למדתי שגם בתוך התהום יש מי שמושיט לי יד ועוזר לי למצוא את הדרך החוצה.
למדתי שיש סביבי כמה וכמה א/נשים שיושיטו יד.
למדתי שלפעמים אני צריכה לבקש את הושטת היד.
למדתי שוב כמה קשה לי לבקש עזרה.
אבל גם כמה בורכתי באנשים סביבי שישמחו לעזור אם רק אבקש.

למדתי שוב כמה יש לי עוד ללמוד…
אני עדיין בוחנת ובודקת ושואלת את עצמי המון שאלות על השנה האחרונה שעברנו.
על הסערות שעוד לא נגמרו אצלנו…
הלוואי ובסוף אגלה שמה שנתתי להם עד היום כן מספיק.
שבסוף דרך המוקשים הם יראו אותי ויזכרו כמו שאני משננת להם שאני אוהבת. תמיד.
ושלחיבוק שלי הם תמיד יתאימו. בכל גיל.  בכל מצב.
ושהחיבוק שלי ואני תמיד תמיד תמיד נהיה כאן בשבילם כשירשו לי לחבק.

וכמו תמיד דני רובס דרך שיריו מלווה אותי כל התקופה הזו.
ולאחרונה בעיקר השיר מערבולת של אש:
" מערבולת של אש ורכבת שדים, שערים נסגרים בארמון.
הד קולות מרחוק ואותות סכנה, צל חולף בחשכת מסדרון, …
"מה יהיה עלי? מה יהיה?"
המלך לוחש לליצן.
….                                 "