שברים

 

לפני שנה העולם שלנו התהפך.
כמעט כל מה שחשבתי והאמנתי על עצמי, על היכולות והחוזקות שלי התערער.
למזלי יש לצידי איש חזק שמהווה לי עוגן בתוף סופות הטייפונים וההוריקנים שעוברות עלינו.
ואני מקווה שלפחות מדי פעם גם אני מצליחה להיות לו לעוגן בתוך הסופות.
וביחד אנחנו מנסים לשרוד ולהמשיך לשמור על אהובינו ככל האפשר בתוך הסופות  האלו ובעיקר מקווים שהם יודעים ומרגישים כל יום כל היום אנחנו אוהבים אותם.

את הקטע הבא כתבה מישהי קרובה לליבי.
ונתנה לי את אישורה לפרסם אותו בבלוג.
והלוואי והשנה הקרובה תהיה פשוטה יותר ושלווה יותר:

זוכרים את בית הספר? כשכולם הסתובבו ביחד?
כשהמספרים המעורבבים הסתבבו עם העשרוניים ומספרים טבעיים היו רק המבוגרים שסביבנו?
בעצם, היו גם את השברים.
לכולם הייתה כזו – או כזה – בכיתה.

זה שהיה בצד ונעלם אחרי שנה או שנתיים או חמש ואף אחד לא שאל.
זה שתמיד היה עם שרוולים ארוכים ואף אחד לא שאל.
זו שנרתעה ממגע ומקירבה פיסית ואף אחד לא שאל.
זה שהיה רזה מדי ותמיד היה לו קר ופעם אחת התעלף בזמן שיעור ספורט ואף אחד לא שאל.
זו שהייתה לגמרי בסדר ורק עיניה חשפו את הריקנות והכאב ואף אחד לא ראה.
אף אחד לא רצה לראות. וזה בסדר, מי רוצה לעזור לשברים?

אז בזמן שכולם הפכו למספרים טבעיים, שלמים, כאלה שהכל בסדר אצלם (חוץ מהציונים של הילדה, הצרחות של המתבגר, הריבים עם האישה והלחץ בעבודה) אבל בגדול הכל בסדר אצלם. בזמן שכולם הפכו לכאלה, השברים ניסו להתאבד כי לא יכלו יותר לחיות עם לב שבור.
כשכולם היו בלחץ מהמבחן השברים רק רצו שיהיה להם אכפת ממשהו ושיפסיק להיות להם אכפת כל כך.
כשכולם חוו את האהבה הראשונה שלהם השברים רק ניסו להרחיק אנשים כדי שזה לא יכאב כשינטשו אותם.
כשכולם חוו את שיברון הלב הראשון הלב של השברים היו מנותץ לפיסות זערוריות.
כשכולם החביאו את התעודה השברים החביאו את הצלקות.
כשכולם קיבלו צו ראשון השברים היו במחלקה פסיכיאטרית.

זה כאילו לכולם יש מסלול חיים אחד והשברים על מסלול אחר, כמעט מקביל.

כולם לומדים, בגרויות, צבא, תואר, נישואים, ילדים, ונכדים.

והשברים? השברים מנסים לא להתאבד. השברים נלחמים לאכול, לא לפגוע בעצמם. השברים מנסים לא להתאשפז.
השברים מסתירים את היותם שברים ואחרי שהם מתמוטטים – וכולם רואים הם עובדים על כולם שעכשיו הם בסדר.

בשביל כולם לחיות זה האובייס.
בשביל השברים זו מלחמה יומיומית –
לקום מהמיטה, ללכת לעבודה/בית ספר, לאכול, לבחור כל יום מחדש לא להרוג את עצמך היום, אלו מלחמות יומיומיות שכל יום מחדש צריך להילחם.

זוכרים את בית הספר? כשכולם הסתבבו ביחד?
טוב, כולם חוץ מהשברים.
נו לכולנו היה אחד, או אחת כזאת בכיתה.
זו שנעלמה אחרי שנה, שנתיים, חמש ואף אחד לא שאל. אף אחד לא רצה לדעת.

דברים שלמדתי…

השנה האחרונה הייתה אצלנו קשה.
ויחד עם כל השאלות והספקות שעלו אצלי לגבי כל מה שהאמנתי וחשבתי על עצמי , על הורות ועל אימהות, למדתי גם כמה דברים בתוך הסופות האלה.
למדתי שלהיות אמא לילדים קטנים זה לא קל וקשה לפרקים. ולפעמים קשה מאד.
אבל להיות אמא לילדים גדולים זה קושי מסוג אחר.
כשהילדים קטנים הרבה מהקשיים אנחנו יכולים לפתור בשבילם. או לעזור להם לפתור.
כשהם ממש קטנים/ות הרבה מהקשיים הנקה פותרת ו/או מוצץ.
נשיקות קסם פותרות גם הן הרבה בעיות ומכאובים.
ויש קשיים/בעיות שמצריכים אין ספור חיבוקים. והקשבה. ותשומת לב.
ולפעמים פלסטרים צבעוניים.

הרבה מהקושי בהורות לילדים קטנים הוא טכני. צריך להספיק הכל..
ואם יש יותר מילד אחד להספיק הכל לכולם.
להכין אוכל ולכבס ולנקות ולהאכיל ולחבק ולקלח ולהלביש ולהרדים ועוד ועוד ועוד וזה קשה. ומתיש. אבל גם לאט לאט משתפר.
לאט לאט הילדים גדלים והופכים לעצמאיים הרבה יותר.
העומס הטכני פוחת – לאט לאט הם לומדים להאכיל את עצמם. להתלבש לבד.
ויום אחד גם להתקלח לבד.
הורה שעוד לא חווה את החוויה של להגיד לילדים ללכת להתקלח ולשבת עם קפה בזמן שהם מתקלחים בעצמם – יש לכם למה לחכות…

השיחות איתם הופכות לאינטלגנטיות ובוגרות יותר.
וצריך ללמוד לשחרר – לתת להם לחוות ולעשות דברים בדרך שלהם.
ללמוד לאט לאט שלא הכל אני כהורה יכול לפתור. ללמוד להקשיב.
להקשיב בלי לייעץ ובלי לשפוט ובלי לבקר. רק להקשיב.
לקוות שכל מה שנתתי עד עכשיו מספיק.
לגלות מחדש את גבולות הקשר שלנו..
ללמוד מחדש את התפקיד ההורי שמשתנה.
ההורה כבר לא עושה ומוביל אלא יותר מלווה תומך צופה מקשיב מסייע …

גיליתי קשיים שכבר לחלוטין לא תלויים בנו.  ואנחנו לא יכולים לפתור בשבילם.
גיליתי שוב שאהבה זה ממש לא מספיק לגידול ילדים.
וגם הקשבה לא מספיק. גיליתי כמה כואבת וקשה הורות יכולה להיות.
למדתי שלפעמים הגבול שלהם הוא שונה מאד משלנו.
לפעמים הדרך שהם בוחרים בה רחוקה מאד מהדרך שקיווינו בשבילם שיצעדו בה.
רחוקה מאד מהדרך שלא בחרו בה שנמצאת ממש ליד הדרך שבה בחרו.
שונה מאד מהדרך שאולי לנו נראית בטוחה יותר, ברורה יותר.
למדתי שגם כשהדרך שהם צועדים בה רצופת מוקשים אני לא יכולה לסלק את המוקשים ולא תמיד אפילו יכולה לגרום להם לראות אותם.

למדתי כמה כואבות העובדה וההבנה שאי אפשר לצעוד בדרך המוקשים במקומם.
כמה כואב כשאפילו לצעוד לצידם אי אפשר.
למדתי כמה כואב להישאר מאחור בתחתית ההר ולצפות במטפס שמטפס ונופל לתהומות ומטפס ונופל.
למדתי כמה כואבת ההבנה שאי אפשר למשוך אדם מהתהום אם הוא לא יושיט חזרה את היד ליד שהושטה לו.
כמה כואבת ההבנה שלפעמים בתוך התהום הוא לא רואה את היד המושטת.

למדתי שלהיות אמא מחייב אותי להיות אמא לכל ילדיי.
למדתי מחדש שלא תמיד ברור מאליו לילדים שלי שאני כאן בשבילם.
ויחד עם הכאב שהידיעה הזו היא גם גורמת לי להזכיר להם שוב ושוב.
באמירה וגם בשתיקה.. בהקשבה. בחיבוק. בקבלה. קבלה שלהם כמו שהם.
ותזכורות שאני אוהבת אותם ככה. ותמיד אוהב.
תזכורות חוזרות ונשנות שאני אמא שלהם. לתמיד.
אפילו אם יבחרו לנתק איתי קשר אני עדיין אהיה כאן. מחכה. אוהבת.
הלוואי והם יאמינו לי.

למדתי כמה אהבה הורית יכולה להיות כואבת וגם מתסכלת ומפחידה לפעמים.
כמה היא יכולה לקחת ממני עד שכמעט ולא נשאר לי כלום בשבילי.
למדתי כמה חשוב שלא אשכח את עצמי בדרך.
למדתי שגם בגיל גדול יותר הקשר שלנו לפעמים תלוי רק בי.
שאם אני לא אלחם עליו הוא עלול להתפורר.
למדתי שילד לפעמים מרגיש שנגמרו לו הכוחות להילחם והוא חושב שהוא רוצה לוותר ולא זקוק ושאני זו שצריכה להילחם ולהתעקש כי אחרת זו עלולה להיות דרך ללא מוצא.
למדתי שגם בתוך התהום יש מי שמושיט לי יד ועוזר לי למצוא את הדרך החוצה.
למדתי שיש סביבי כמה וכמה א/נשים שיושיטו יד.
למדתי שלפעמים אני צריכה לבקש את הושטת היד.
למדתי שוב כמה קשה לי לבקש עזרה.
אבל גם כמה בורכתי באנשים סביבי שישמחו לעזור אם רק אבקש.

למדתי שוב כמה יש לי עוד ללמוד…
אני עדיין בוחנת ובודקת ושואלת את עצמי המון שאלות על השנה האחרונה שעברנו.
על הסערות שעוד לא נגמרו אצלנו…
הלוואי ובסוף אגלה שמה שנתתי להם עד היום כן מספיק.
שבסוף דרך המוקשים הם יראו אותי ויזכרו כמו שאני משננת להם שאני אוהבת. תמיד.
ושלחיבוק שלי הם תמיד יתאימו. בכל גיל.  בכל מצב.
ושהחיבוק שלי ואני תמיד תמיד תמיד נהיה כאן בשבילם כשירשו לי לחבק.

וכמו תמיד דני רובס דרך שיריו מלווה אותי כל התקופה הזו.
ולאחרונה בעיקר השיר מערבולת של אש:
" מערבולת של אש ורכבת שדים, שערים נסגרים בארמון.
הד קולות מרחוק ואותות סכנה, צל חולף בחשכת מסדרון, …
"מה יהיה עלי? מה יהיה?"
המלך לוחש לליצן.
….                                 "