בכיתי במסיבת סיום…

בכיתי אתמול במסיבה של סיום כתה ב'.
קטנתי סיימה כתה ב'!    קטנתי!!
ישבתי ונזלתי [גם מהחום..].
ילדה אהובה שעשתה דרך ארוכה כל כך…
היא שרה בשישה שירים!!
הכריזה על אחד השירים בעצמה במיקרופון מול כל ההורים והילדים והצוות של כיתות א' וב'!
עמדה ליד החברה הכי טובה שלה ושתיהן קישקשו אחת עם השניה עד שהתחילו לשיר!
עמדה בראש זקוף ועיניים מחייכות ושרה עם כל החברים!
עמדה בראש זקוף ליד החברה הכי טובה שלה ושרה וסימנה את הכל בשיר שעשו בשפת הסימנים! 

ואני? אני ישבתי ממול בין כל ההורים והדמעות ירדו…
ואחכ היא הרשתה לי לחבק אותה.

"אבל רק חיבוק אחד אמא כי יעלי מחכה לי".

 


ובבית בערב לפני השינה היא פרצה בבכי.

"אמא אני גם חוששת וגם מתרגשת,
גם אני מתרגשת לעלות לכתה ג' וגם אני חוששת מאיך יהיה…
צוות חדש.. חלק מהילדים חדשים… בית קבוצתי חדש…
וגם עצוב לי להיפרד ממי שהייתה חונכת שלי שנתיים…
ואמא את יודעת? היא הייתה חונכת מעולה!
ואני אלך לבקר בחטיבה הצעירה ואעזור למורות שם כשיהיה לי שיעור חופשי
ולפעמים אני אלך רק כדי לתת להן חיבוק כשאתגעגע
את יודעת אמא?
זה כיף להיות גדולה אבל לפעמים לגדול גם גורם לדאגות…
אמא היום אני צריכה שתשבי לידי קשה לי להירדם לבד עם כל הפרידות וההתרגשויות האלה
רק היום טוב אמא?"

כמובן שנשארתי איתה.
וחיבקתי והסתכלתי על הנסיכה הנרדמת שלי –  קטנתי האהובה –
ונזכרתי כמה קטנה היא הייתה ומתוקה גם אז ואיזו דרך היא עברה/עוברת.
הסתכלתי עליה ונפעמתי ממנה שוב מהילדה המופלאה הזו, מהכוחות שלה..
מהדרך שהיא עושה.. מכל מה שהיא מלמדת אותנו…
ילדת אור קסומה ומופלאה שלנו – כמה גדלת!