השנה האחרונה ובעיקר חצי השנה האחרונה היו מהקשות שעברתי.
מכל הבחינות – עומס טכני של להספיק הכל ולזכור כל מה שצריך להספיק,
וגם ואולי בעיקר רגשית ונפשית.
אני חושבת שלמדתי כמה מהשיעורים הקשים שלמדתי אי פעם בחודשים האלה:
למדתי כמה קשה וכואב ללוות אדם אהוב בלי יכולת לעזור.
למדתי שלפעמים חוסר האונים לעזור יכול להיות מייאש ומתסכל והרגשות האלה יכולים לגרור לתהומות.
למדתי שלהיות אמא זה גם ממלא עד דמעות אבל לפעמים גם לוקח כל כך הרבה שלא נשאר מקום בשבילי.
למדתי שכשמישהו קרוב ואהוב במשבר אפשר להושיט לו את היד לתהום אבל הוא צריך להושיט את היד שלו חזרה כדי לצאת …
למדתי כמה קשה ההבנה וההכרה שאי אפשר להוציא אדם מהתהום בלי שהוא יהיה חלק מהתהליך וירצה בתהליך.
למדתי כמה קשה לראות קושי וכאב של אדם קרוב ואהוב שלא מצליח להיחלץ מהמשבר ואי אפשר לעשות בשבילו את התהליך.
למדתי שוב שבורכתי במשפחה שלי שתמיד נמצאת שם בשבילי
וגם ובעיקר באיש שבחר בי לחלוק איתו את חייו.
גיליתי שוב שהאיש שלי הוא אביר אמיתי ומציל אותי כשצריך אפילו מעצמי.
נזכרתי, שוב, כמה בורכתי בכך שהוא בחר בי לחלוק איתה את חייו.
למדתי שוב כמה אמיצים ומופלאים ומיוחדים הם ילדיי.
למדתי כמה אני לומדת מהם.
כמה עוד יש לי ללמוד.
הטלתי ספק בכל מה שחשבתי על עצמי ועל מה שחשבתי שהן החוזקות שלי.
למדתי שגם בגילי אני עלולה להגיע לסף התהום…
אבל גם למדתי שוב שיש מי שימשוך אותי כשאני מגיעה לשם.
אני עדיין בתהליכי עיבוד מחדש של התובנות החדשות שהבנתי במהלך התקופה הזו
ואלה שאני עוד לומדת להבין יודעת שהקשיים שהשנה הזו הביאה איתה עוד לא הסתיימו
וחוששת ממה שעוד עלול לקרות ומההשפעה של הדברים על כולנו…
אני מנסה לטפס לאט לאט מהתהום…
אני מחפשת מחדש את הדרך שלי…
לומדת מחדש איך לנשום ולקחת לעצמי אוויר – איך לשאוף אבל גם איך לנשוף ולהרחיק כל מה שאני לא יכול להכיל.
אני נזכרת מחדש שמותר לי לשמור על הגבולות שלי.
אני לומדת מחדש מה הם הגבולות שלי – מול עצמי, כאמא…
אני לומדת שמול כל אחד/ת מילדיי הגבול שונה גם שלהם אבל גם שלי.
אני לומדת מחדש שהדרך שלהם היא שלהם, וגם כשהיא קשה ורצופת מוקשים אני לא יכולה ללכת בה במקומם רק ללוות אותם לצידם ומאחוריהם אם יאפשרו לי.
אני לומדת מחדש לסמוך עליהם למצוא את הדרך שלהם.
מנסה מחדש להכיר את עצמי ובתוך כל מה שקרה וקורה להבין מה אני רוצה?
במה אני מאמינה עכשיו – על עצמי? על ההורות שלי?
על החולשות שלי? על היכולות והחוזקות שלי?
האם כל הקרובים והאהובים עלי יסלחו לי על ההתרחקות שלי, על כל מה שקרה ועוד עלול לקרות השנה?
האם הם יודעים כמה הם משמעותיים וחשובים לי?
האם הם יודעים שלא הכל בשליטתי ושלו היה הייתי מנתבת חלק מהדברים בדרך שונה מאד?
האם הם יסלחו לי?
האם אני אי פעם אסלח לעצמי?
אין לי תשובות בנתיים.. רק עוד ועוד ספקות ושאלות…
אולי בהמשך הדרך אתחיל לגלות גם חלק מהתשובות….
Mommy Pooh 