לקחתי נשימה..

. . . 
קחי נשימה, אם זה מה שדרוש לך עכשיו
ואולי תתבהרי קצת לעצמך.
. . . 

אז לקחתי…
כמו שכתבתי בפוסט הקודם הייתי על סף קריסה נפשית.

מערבולת של אש ורכבת שדים,
שערים נסגרים בארמון.
הד קולות מרחוק ואותות סכנה,
צל חולף בחשכת מסדרון,
. . .
"מה יהיה עלי? מה יהיה?
הולך בלי לדעת לאן".

מערבולת של אש, צעקה חנוקה,
הכלבים נוהמים בחצר.
על כסא מזהב הם יושבים בשתיקה
מחכים שהכל ייגמר.

מה יהיה…

מערבולת של אש ואורות לפידים…
מערבולת של אש ורכבת שדים…
(מלכים אבודים…)
מערבולת של אש…

                                        [מערבולת של אש/דני רובס]

 
למזלי הטוב בורכתי באיש מופלא שמכיר אותי לפעמים טוב יותר מעצמי.
והוא שלח אותי לאחות שבורכתי בה. אחות של הלב.
שקיבלה אותי בזרועות פתוחות.
אז נסעתי. בהתראה קצרה..
מבולבלת והלומה.
מותשת ותשושה.

. . . 
מה קרה? מה קרה?
איך הטוב הפך לרע?
ואיך פתאום בלי הרצון
הכל נראה כל-כך עצוב?
מה קרה? מה קרה?
הם חשבו שאין ברירה
ואיך ומה אפשר עכשיו
כדי שהרצון ישוב?
      . . .
                               [בכפר קטן ליד ההר/דני רובס]

נסעתי לכיוון הזריחה
הסתכלתי על צבעי השמש והשחור שעוד לא הואר
וחשבתי שאולי זה סימן
אולי אם אחכה אגלה את הצבעים ולא אראה רק את השחור
אולי אם אחכה יתחילו להתגלות הגוונים האפורים ואחריהם הצבעים…
אולי צריך לחכות להתרומם כדי לראות מעבר לשחור
אולי הצבעים והשמש עוד יגיעו

"בין כה וכה, למרות הרוחות
 בים הסיבות חותרת
 חופש תנועה גורם הנאה
 וגם הפתעה נסתרת.

 חופש תנועה – זו הידיעה
 שיש לך זמן לפעול
           . . .   "
                         [קחי נשימה/רחל שפירא]

אז זזתי…
נסעתי מהבית למקום אחר.  לבית אחר שקיבל אותי בלב פתוח.
ושם כל יום הלכתי והלכתי…
וגם ישבתי.
וחשבתי…
ודיברתי…
והקשבתי…
חשבתי כמה בורכתי באיש שאיתי.
שמכיר אותי טוב כל כך ויודע איך להציל אותי גם מעצמי.
חשבתי על ילדי, הקשיים שלהם, ההתמודדויות שלהם והדרך שהם עוברים
חשבתי על ההצלחות שלהם וההתקדמויות.
כל אחד לחוד וכולנו יחד כמשפחה..
חשבתי על כמה הדרך וההתמודדויות של כל אחד לחוד משפיעות על כולנו.
חשבתי על מה וכמה אני לומדת מהם.

מתרגלת נשימות
מנסה לא לשקוע במחשבות
לחזור לחיים
לראות גוונים
אבל כשרגע לא דרוכה
הספקות מחלחלים דרך הסדקים
התסכול שוב מנסה להשתלט
היאוש מפלס לו דרך חזרה
הדאגות והפחדים…

והקשבתי גם לעצמי…
לכל הפחדים והחששות והחרדות והדאגות.
אבל גם לתקוות ולאמונות.

      . . .
ואז פתאום ילדה קטנה
חשבה לרגע ואמרה:
רצון זה משהו פרטי
תמיד תמיד ישנה ברירה
אנחנו מחליטים לבד
כי יש רצון לכל אחד
ואז הכל יכול לחזור להיות אותו דבר
הכל יכול להיות הפוך
אז בואו ונחזיר חיוך לכפר
                                    [בכפר קטן ליד ההר/דני רובס]

חזרתי לתוך אותו הוריקן שהיה כאן כשעזבתי. יחד עם כמה טייפונים נלווים.
המציאות שלנו לא פשוטה בכלל והאיש שלי ואני צריכים לקבל כמה החלטות לא פשוטות בכלל שישפיעו על כל המשפחה מכל מיני בחינות.
מקווה שזה שחזרתי קצת אחרת, שכל התובנות שחזרתי איתן ימשיכו להזכיר לי איך לנשום.
שהן סימן לחיבור מחדש שלי לעצמי ולאמונה מחדש בכוחות שלי.
מקווה שהאמונה שמצאתי מחדש בכוחות שלנו תישאר איתי.
מקווה שבסוף הסופה עדיין נצליח להרים ראש להישיר מבט ואולי אז גם נצליח לנשום לרווחה
יודעת שבסוף סערת הטייפונים עדיין נהיה יחד.

. . .
קחי נשימה, אויר ואור טובים לך
את מוכנה לפגוש את רצונך
קחי נשימה, אם זה מה שדרוש לך עכשיו
ואולי תתבהרי קצת לעצמך.
[קחי נשימה/רחל שפירא]