שוב יש לך יומולדת

השנה האחרונה הייתה מהקשות שחווינו.
כהורים…   כמשפחה…   כזוג…
עברנו ואנחנו עוברים הוריקן שמרגיש לעיתים קרובות מדי כמו רכבת הרים רגשית…
אבל אנחנו עוברים את זה יחד. אולי יותר יחד מתמיד.
נאחזים זה בזו.
ושוב גיליתי כמה בורכתי בך…
כמה בורכתי שבחרת בי…

ואתה שורד לצידי.
נאחז בי ואני בך.
ושוב הוכחת שאתה האביר שלי. שמציל אותי אפילו מעצמי.

ואני רוצה להזכיר לך כמה אני אוהבת אותך.
כמה כולנו אוהבים.
אני יודעת כמה לא פשוט לך …
רואה בין כמה דברים אתה צריך לתמרן – הורות.. זוגיות… עבודה… בית…
מקווה שאתה רואה אותי לצידך.
שאתה מרגיש את האהבה.

אני מאחלת לך שהשנה הבאה תהיה מלאה בשגרה.
שגרה משעממת, פשוטה בלי שום הפתעות.
מאחלת שתמיד תרגיש ותאמין כמה אתה אהוב.
שתמשיך לא לוותר על עצמך בתוך ההוריקן שעובר עלינו – שתמשיך לרוץ בשביל הכושר ובשביל הנשימה ופחות בשביל להספיק דברים.
שתדע תמיד למצוא דרכים ורגעים להפסקות נשימה בשביל עצמך!

מאחלת גם כל מה שאיחלתי בשנה שעברה:
שתישן יותר ותעבוד פחות…
שתרוץ יותר בשביל הכושר ומתוך בחירה ופחות במרתון החיים…..
שתזכור את עצמך בתוך המרתון היומיומי של חיינו ותמשיך לקחת מדי פעם הפסקות נשימה…
שתצליח להנות מההורות והאבהות ולא רק לעבוד בזה…
שנמשיך להילחם על הביחד שלנו ולהצליח!
שכל יום מחדש תמצא סיבות ישנות וחדשות להמשיך לחייך.
ובעיקר שתזכור כמה אני אוהבת אותך!
וכמה אני גאה בך על מי ומה שאתה ומודה כל יום מחדש על שבחרת בי לחלוק איתה את חייך.

"הרי ידענו גם ימים רבים של קושי
ומכל מכשול הפציע איזה יופי
איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך
ואחרי כל השנים אני בוחרת שוב בך.

אם היום היינו נפגשים,
כשכל השגעונות כבר קצת יותר קשים
האם היית שוב עובר איתי את כל הסערות
ומגלה יבשת חדשה בין כל המוכרות.

האם היית שוב משקיט את כל פחדי בחיבוקיך
ומחמם את שתי כפות ידי בשתי כפות ידיך
ואולי אם חן תמצא עוד באישה שלפניך
תזדקן איתי מחר, הן כל שנותי הן גם שנותיך.

. . .

הרי ידענו גם ימים רבים של קושי
ומכל מכשול הפציע איזה יופי,
איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך
כשבחוץ כל הטירוף, אני רוצה להיות איתך. "

הצגה

תיכף מתחיל שבוע אחרון ללימודים.
שבוע שהוא אף פעם לא פשוט.
ואצלנו יחד עם שאר הדברים שעוברים עלינו גם סוף השנה מעמיס רגשית מכל מיני כיוונים.
אבל גם מרומם.

איימי בחרה השנה ללמוד בשיעור הצגה בבי”ס.
במסגרת השיעור הילדים כתבו הצגות והציגו אותן בסוף השנה מול קהל – הורים, חברים וצוות.

איימי שלי כתבה הצגה.
והציגה אותה עם חברות לכתה מול קהל.

איימי שלי ישבה וניסחה וכתבה.
וערכה… וניסחה מחדש..
ושוב ושוב..

מול קהל לא קטן אחרי הרבה חזרות ואימונים ובתוך תקופה שהיא לא פשוטה גם ככה הילדה שלי עמדה והציגה את ההצגה שלה מול קהל.
וביום שני משהו לא עבד.
איימי נלחצה וההתרגשות הכריעה
ואיימי שלי יצאה מאוכזבת מעצמה ומאיך שיצא.
הילדה המופלאה שלי הייתה אומללה ובתוך זה הצליחה למצוא את המילים להסביר לי בדיוק מה היא מרגישה ומה קרה:
"X שכחה שורה חשובה ואני לא הצלחתי להמשיך הלאה ואמרתי שוב ושוב את אותו משפט."

הילדה שלי הצליחה להסביר לעצמה ולי בדיוק מה קרה.
והצלחנו לדבר על האכזבה והתסכול.
והיא הסבירה לי שבחזרות כשהיו טעויות הם התאמנו על לאלתר ולהמשיך אבל בהצגה היא לא הצליחה.
ודיברנו על זה שמחר מציגים שוב ובטח יהיה יותר טוב.
אבל גם על כמה מאכזב ומתסכל שככה היה בערב הראשון.
ואני הסתכלתי על הילדה שלי ואמרתי לה כמה אני גאה בה וחשבתי לעצמי כמה אני לומדת ממנה כמה עוד יש לי ללמוד.

איימי הסבירה לי שבערב הראשון היא התרגשה 20 מתוך 10.
ובערב השני 10 מתוך 10.
היא גם הסבירה לי שזה היה קשה מאד לבחור להציג שוב אחרי הערב הראשון אבל שהיא דיברה על זה עם חברות בבית ספר בבוקר וביחד הן תרגלו נשימות ואמרו לעצמן שיהיה מוצלח.

בערב השני היה יותר טוב.
ואיימי יצאה עם עיניים נוצצות וכשאמרתי לה כמה אני גאה בה היא אמרה שהיא חושבת שהיא גאה בעצמה יותר ממני.

בדרך  הביתה היא הסבירה לנו שהיא ניסתה בהצגה שלה לכתוב על דברים שקורים בין ילדים.
כשקבוצה של ילדים פונה מול ילדה אחת.
איימי הסבירה לנו שבהצגה היא שיחקה את הילדה האחת שפונים נגדה גם כי לא רצתה שאף ילדה אחרת תרגיש מה שהילדה הזו מרגישה.
איימי אמרה שהיא מקווה מאד שכשהחברים שלה יראו את ההצגה הם יבינו קצת איזו הרגשה זה עושה ושאולי זה יגרום להם לחשוב אם מישהו ינסה להפנות אותם נגד ילד/ה אחרת.

איימי שלי עוד שבוע תסיים כתה ג'.
ומלמדת אותי כל יום וכל שבוע על קבלה עצמית והתמודדות ואומץ.

לקחתי נשימה..

. . . 
קחי נשימה, אם זה מה שדרוש לך עכשיו
ואולי תתבהרי קצת לעצמך.
. . . 

אז לקחתי…
כמו שכתבתי בפוסט הקודם הייתי על סף קריסה נפשית.

מערבולת של אש ורכבת שדים,
שערים נסגרים בארמון.
הד קולות מרחוק ואותות סכנה,
צל חולף בחשכת מסדרון,
. . .
"מה יהיה עלי? מה יהיה?
הולך בלי לדעת לאן".

מערבולת של אש, צעקה חנוקה,
הכלבים נוהמים בחצר.
על כסא מזהב הם יושבים בשתיקה
מחכים שהכל ייגמר.

מה יהיה…

מערבולת של אש ואורות לפידים…
מערבולת של אש ורכבת שדים…
(מלכים אבודים…)
מערבולת של אש…

                                        [מערבולת של אש/דני רובס]

 
למזלי הטוב בורכתי באיש מופלא שמכיר אותי לפעמים טוב יותר מעצמי.
והוא שלח אותי לאחות שבורכתי בה. אחות של הלב.
שקיבלה אותי בזרועות פתוחות.
אז נסעתי. בהתראה קצרה..
מבולבלת והלומה.
מותשת ותשושה.

. . . 
מה קרה? מה קרה?
איך הטוב הפך לרע?
ואיך פתאום בלי הרצון
הכל נראה כל-כך עצוב?
מה קרה? מה קרה?
הם חשבו שאין ברירה
ואיך ומה אפשר עכשיו
כדי שהרצון ישוב?
      . . .
                               [בכפר קטן ליד ההר/דני רובס]

נסעתי לכיוון הזריחה
הסתכלתי על צבעי השמש והשחור שעוד לא הואר
וחשבתי שאולי זה סימן
אולי אם אחכה אגלה את הצבעים ולא אראה רק את השחור
אולי אם אחכה יתחילו להתגלות הגוונים האפורים ואחריהם הצבעים…
אולי צריך לחכות להתרומם כדי לראות מעבר לשחור
אולי הצבעים והשמש עוד יגיעו

"בין כה וכה, למרות הרוחות
 בים הסיבות חותרת
 חופש תנועה גורם הנאה
 וגם הפתעה נסתרת.

 חופש תנועה – זו הידיעה
 שיש לך זמן לפעול
           . . .   "
                         [קחי נשימה/רחל שפירא]

אז זזתי…
נסעתי מהבית למקום אחר.  לבית אחר שקיבל אותי בלב פתוח.
ושם כל יום הלכתי והלכתי…
וגם ישבתי.
וחשבתי…
ודיברתי…
והקשבתי…
חשבתי כמה בורכתי באיש שאיתי.
שמכיר אותי טוב כל כך ויודע איך להציל אותי גם מעצמי.
חשבתי על ילדי, הקשיים שלהם, ההתמודדויות שלהם והדרך שהם עוברים
חשבתי על ההצלחות שלהם וההתקדמויות.
כל אחד לחוד וכולנו יחד כמשפחה..
חשבתי על כמה הדרך וההתמודדויות של כל אחד לחוד משפיעות על כולנו.
חשבתי על מה וכמה אני לומדת מהם.

מתרגלת נשימות
מנסה לא לשקוע במחשבות
לחזור לחיים
לראות גוונים
אבל כשרגע לא דרוכה
הספקות מחלחלים דרך הסדקים
התסכול שוב מנסה להשתלט
היאוש מפלס לו דרך חזרה
הדאגות והפחדים…

והקשבתי גם לעצמי…
לכל הפחדים והחששות והחרדות והדאגות.
אבל גם לתקוות ולאמונות.

      . . .
ואז פתאום ילדה קטנה
חשבה לרגע ואמרה:
רצון זה משהו פרטי
תמיד תמיד ישנה ברירה
אנחנו מחליטים לבד
כי יש רצון לכל אחד
ואז הכל יכול לחזור להיות אותו דבר
הכל יכול להיות הפוך
אז בואו ונחזיר חיוך לכפר
                                    [בכפר קטן ליד ההר/דני רובס]

חזרתי לתוך אותו הוריקן שהיה כאן כשעזבתי. יחד עם כמה טייפונים נלווים.
המציאות שלנו לא פשוטה בכלל והאיש שלי ואני צריכים לקבל כמה החלטות לא פשוטות בכלל שישפיעו על כל המשפחה מכל מיני בחינות.
מקווה שזה שחזרתי קצת אחרת, שכל התובנות שחזרתי איתן ימשיכו להזכיר לי איך לנשום.
שהן סימן לחיבור מחדש שלי לעצמי ולאמונה מחדש בכוחות שלי.
מקווה שהאמונה שמצאתי מחדש בכוחות שלנו תישאר איתי.
מקווה שבסוף הסופה עדיין נצליח להרים ראש להישיר מבט ואולי אז גם נצליח לנשום לרווחה
יודעת שבסוף סערת הטייפונים עדיין נהיה יחד.

. . .
קחי נשימה, אויר ואור טובים לך
את מוכנה לפגוש את רצונך
קחי נשימה, אם זה מה שדרוש לך עכשיו
ואולי תתבהרי קצת לעצמך.
[קחי נשימה/רחל שפירא]