רחמו על מי ששדיו עליו קמים

"רחמו על כל מי שאין בו רחמים 
 נחמו את כל מי שלבו כרע נישבר 
 רחמו על מי ששדיו עליו קמים 
 עכורה אפלה התהום עליה הוא גר"
[מילה היא הנשק של מי ששר/דני רובס]

 

הרבה זמן כבר לא כתבתי פוסט.
האמת היא שעוברת עלינו תקופה קשה.
ההרגשה היא שאנחנו בתוך מערכת סופות טייפון…
סופה רודפת סופה.
משבר רודף משבר…
ואת כולם שרדנו איכשהו.
שנינו יחד.  והמשפחה המורחבת מקיפה אותנו ועוטפת. והחברים.
שרדנו מיום ליום. משבוע לשבוע.

קודם היה מפץ גדול
אחכ מערבולת
ואז הוריקן
כזה שהורס כל מה שהוא עובר דרכו
ואין דרך לעצור אותו
ואין דרך לעמוד מולו
רק לחכות שיעבור ואז לגלות אילו שברים השאיר אחריו
ומי ניצל ומי לא

ובתוך כל הקושי הזה פתאום עבר עלינו הוריקן.
וההוריקן הזה כמעט שבר אותי.
הרגשתי בעיקר חסרת אונים ומיואשת נוכח המשבר הזה.
ומתוך הקושי התנתקתי כמעט מכולם.
לא דיברתי כמעט שבועיים לא עם חברות לא עם המשפחה וגם עם האיש שלי בקושי.
בקושי העזתי לדבר עם עצמי.

"כל הסודות והשקרים, זו רכבת ההרים 
 היא עולה והיא יורדת 
                  . . .                  "  
                                          [הנה אני/דני רובס]

 
וכמו שקורה הרבה פעמים הילדים שלי יודעים להמם אותי.
ופתאום איימי מדברת איתי בלי לדעת כמה קרוב היא נוגעת במילים שלה:
איימי:  אמא לפעמים את מרגישה שפשוט לא יכולה לעשות משהו?                               
אמא: כן.
איימי: גם אני. ואת יודעת מה אני עושה אז?
אמא: ?
איימי: אני פשוט עושה אותו.
ואז עוצרת וחושבת על זה שעשיתי משהו שחשבתי שאני לא יכולה.
למשל חשבתי שלא אצליח אף פעם לטפס על המקבילים בבית ספר.
ואז פתאום עשיתי את זה.
ואתמול לימדתי ילד אחר שחשב שהוא לא מסוגל איך לטפס עליהם.
ולפעמים אני מרגישה שהכל זה יותר מדי ואני לא יכולה להתמודד.
ואת יודעת מה אני עושה?
אמא: מה?
איימי: אני מדברת על מה שקשה לי עם מי שאני יודעת שאוהב/ת אותי.
ולדבר על זה  עוזר לי. זה עוזר לי להרגיש פחות גרוע וזה עוזר לי למצוא פתרונות.

ואני לא הצלחתי.
לא יכולתי לספר מה קורה. ולא יכולתי לספר כמה קשה לי.

האיש שלי זה שמכיר אותי טוב כל כך הבין וראה שאני קורסת.
והחליט לגרש אותי. להרחיק אותי מעין הסערה.
ושתי סבתות [וסבים] שמייד התנדבו לעזור לאיש כשלא אהיה.
וילדיי שיהיו עם אבא ומשפחה. ויסלחו לי שאני נוסעת. נוסעת כדי לאסוף אוויר ולחזור.
לאיש שלי שמציל אותי שוב. לילדיי. למשפחתי כולה.  ולעצמי.

" תדע שאתה זורם בעורקי 
אין לי כמותך חבר 
תדע אתה הטוב מכולם בחיי 
הכל יעבור אתה תישאר
             . . .
שוב להדליק את נשמתי 
ולבדי, לדעת מה איתי 
להציל את חיי…        "
[אוהבת אותך עוזבת אותך/שלום חנוך]

 
אז אני נוסעת.
לאחותי בנפש שהסכימה, היא ומשפחתה, לקבל אותי בהתראה של מהיום למחר.
ומקווה ששם אצליח קצת לחזור לנשום.
ואחזור עם קצת יותר כוחות ויכולת לעמוד מול הטייפונים שתוקפים אותנו בלי להישבר.
להיפגע מהרסיסים ועדיין להישאר עומדת.
להיזכר שאני יכולה. שאני אוהבת לחיות.
וכשאני אחזור להצליח שוב לעמוד איתנה ולעזור למשפחתי לצלוח כל הוריקן וטייפון ומשבר שתוקף אותנו.

הדמיון ממריא אתנו, כשלעוף זה לא שפוי 
פיתרון שלא ידענו או מוצא בלתי צפוי 
עוד מעט נצמיד כנפיים, ריח חופש באוויר 
עוד מעט… ונעוף…
                . . .

הדמיון ממריא אתנו, כשלעוף זה לא שפוי 
פיתרון שלא ידענו או מוצא בלתי צפוי 
. . .     "
                                              [איקארוס/דני רובס]

יום הזיכרון…

כבר כתבתי בעבר על גניה ברמן ז"ל שהייתה לי אמא שניה.
אני מתגעגעת אליה מאד והשנים לא הקהו את הגעגועים.
אני מתגעגעת אליה במיוחד השנה.
שנה מאתגרת שעוברת עלינו והיא חסרה לי.
אני יודעת שהיא הייתה מוצאת את המילים הנכונות.
שהיא הייתה מקשיבה לי ומסתכלת עלי
אני מתגעגעת. יותר כל שנה.
ולא מוצאת מילים לתאר את הגעגועים.
השנה בכורתי כתבה משהו על הסבתא שלא הכירה.
הסבתא שמונצחת באות הראשונה של שמה.
וקיבלתי את אישורה, שריגש אותי מאד, לפרסם את שכתבה:

סבתא שלי מיוחדת.
אחת – היא לא אמא של אבא שלי ולא אמא ביולוגית של אמא שלי.
היא אמא של חברות טובות במיוחד – אחיות בנפש כמו שאמא שלי קוראת להן – של אמא שלי.
שתיים – יש לה כנפיים. והיא גרה עם המלאכים.
היא מלאך.
יש לה חיוך גדול שמייד גורם לך לחייך גם.
יש לה חיבוק חזק-חזק שגם אם לא פותר את הבעיה גורם לך להרגיש קצת טוב יותר.
היא אשה קטנה שיש לה כתף גדולה שאפשר לבכות עליה.
היא מלמדת ילדים אנגלית, בעצם לימדה אותם להאמין בעצמם.
בעצם היה לה את הכל כי היא נרצחה בגלל מחבל בפיגוע בקו 14 בי"ם.
אני מכירה אותה רק מסיפורים כי היא נרצחה קצת לפני שנולדתי, כשכבר הייתי בבטן של אמא שלי.
הלוואי והייתי פוגשת אותה.
כי היא מלאך.
הייתה מלאך.
עדיין לא נתפס שהייתה.
למרות שמאז שנולדתי היא הייתה.
ולא עדיין.
אולי היא כן עדיין.
אנחנו עדיין זוכרים אותה.
את החיוך שלה
את החיבוק שלה
את הכתף שלה
את החום שלה
את האנושיות שלה
אותה.