לאורי שלי יש חרדה מכלבים.
חרדה לא פחד.
ולא זה לא רציונלי ולא עוזר שאומרים לה ש'זה כלב נחמד וידידותי' וש'הוא לא עושה כלום'
וגם לא 'רק תלטפי ותראי כמה הוא נחמד'
עד לפני שנתיים כל מפגש עם כלב אקראי כלל בכי היסטרי גם כשהיא על הידיים של אחד מאיתנו.
גם נביחות הפחידו אותה מאד. גם כשאנחנו בבית שלנו שאין בו כלב והכלב למטה ברחוב.
להיכנס לבית עם כלב לא היה אופציה בכלל.
ברחוב חוץ מלקפוץ לנו לידיים גם היינו צריכים לעבור את הכביש למדרכה השניה.
ולא זה שבדרך לגן שלה אז הייתה גינת כלבים וכל יום גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור ראינו כלבים זה לא עזר.
לפעמים אפילו החמיר את החרדה.
עם הזמן ועם ההתקדמות שלה בכל מיני תחומים אחרים גם בהתמודדות עם החרדה מכלבים הייתה התקדמות.
יכולנו להיכנס לבית שיש בו כלב כשהוא מוחזק והיא רואה שסוגרים אותו בחדר אחר.
ברחוב להחזיק לנו את היד ולעבור לצד שני הספיק.
ובהמשך גם פשוט להחזיק לנו את היד ולעבור מהר הלאה.
ואתמול – אתמול הילדה שלי זרקה כדור לכלבה שפגשנו בפארק.
קפצנו לנו בשלוליות.
וכלבה שיחקה ליד עם הבעלים שלה.
כשהיא התקרבה אלינו אורי נבהלה מאד ונצמדה אלי ולאחותה הגדולה.
הבעלים ניסה להגיד שהיא נחמדה וידידותית. אני אמרתי שאורי פוחדת מאד והוא מייד הרחיק אותה.
וכל פעם שהתקרבה שוב אמר שהיא רוצה לשחק איתנו ומייד לקח אותה.
איימי החליטה שהיא כן רוצה לשחק איתה ואורי ואני צפינו בהן מרחוק.
כשהכלבה רצה שוב לאורי הבעלים הציע לאורי לזרוק לה את הכדור.
הוא אמר שהוא יחזיק את הכלבה ואורי תזרוק.
וכך היה…
והכלבה כאילו הבינה.. וחזרה עם הכדור וזרקה אותו ליד הרגליים של אורי…
ואורי זרקה לה שוב.
וגם איימי…
ואני עמדתי נדהמת וקצת דומעת.
ואחרי שנפרדנו והלכנו אורי אמרה לנו: "ראיתם איך התגברתי על הפחד? אני חושבת שאני אמיצה!"
וכולנו אמרנו לה שגם לדעתינו היא אמיצה.
והלוואי ויהיו המון ניסים כאלה השנה…
הלוואי והילדים שלי ימשיכו לחזק אחת את השני ואחד את השניה תמיד.
והלוואי ובכל נס וכל התקדמות מופלאה כזו הילדים שלי יהיו גאים בעצמם כמו שאני גאה בהם.
Mommy Pooh 