כולנו עושים המון דברים פעם ראשונה.
וכשאנחנו הופכים להורים אנחנו צופים ומלווים את הילדים שלנו עושים דברים בפעם הראשונה…
חיוך ראשון…
צחוק בקול רם ראשון…
התהפכות ראשונה..
זחילה ראשונה….
התיישבות ראשונה…
עמידה לבד פעם ראשונה…
אנחנו מחכים לכל פעם ראשונה..
וכל פעם ראשונה מרגשת מאד..
גם בילד/ה רביעי/ת.
ולפעמים אנחנו מגלים שיש שלבים שאפילו מרגשים יותר.
לפעמים לילד שלנו יש קשיים מסוגים שונים וכל פעם ראשונה של כל דבר חדש הופכת לנדירה יותר
וכזו שדורשת הרבה יותר עבודה והתכוונות ומאמץ אבל גם הרבה פעמים מרגשת יותר..
פתאום אנחנו מזהים כל מיני פעמים ראשונות שלא תמיד זוכרים.
פתאום כל פעם ראשונה היא משמעותית יותר.
אורי שלי עשתה כל מיני דברים פעם ראשונה.
חלקם בדיוק בטווח הרגיל לתינוקות – וחלקם אפילו קצת מוקדם..
חיוך, צחוק בקול רם..
התהפכות.. ישיבה.. עמידה..
הליכה לאורך הספות בגיל 7 חוד'…
מילים ראשונות..
ג'סטות כמו מחיאת כפיים ו'ביי ביי' והצבעה ועוד כמה..
ואז הכל נעלם.
והילדה שלי נכנסה לתוך בועה.
התפקודיים הפיסיים לא נעלמו אבל התקשורתיים כן.
היא לא דיברה. לא הצביעה. לא רצתה שיגעו בה.
ועם הרבה עזרה של נשות מקצוע טובות ועם הרבה עבודה
והמון המון אהבה ותמיכה לאט לאט אורי יצאה חזרה מהבועה.
וכל פעם היא מתקדמת קצת ועוד קצת…
השנה בפעם הראשונה והאחרונה בחייה היא הייתה בכתה א'.
הכי קטנה בכתה.
הכי קטנה שלי סיימה כתה א'.
אני בפעם הראשונה הייתי צריכה להבין שאני אמא רק לילדים כבר לא לתינוקות ואפילו לא לפעוטות..
והילדה המופלאה הזו לא הפסיקה כל השנה לעשות דברים בפעם חדשים – לכתוב.. לקרוא..
לגשת ולהזמין חברה למשחק.. לעמוד על שלה ולא לוותר על הרצונות שלה מול חברים…
להעיז להצביע ולענות על שאלה גם אם היא לא בטוחה לגמרי בתשובה ואולי תטעה…
הילדה שלי למדה שמותר לפעמים לטעות ולהתבלבל…
הילדה שלי שבגיל שנה התחילה ללכת…
והצעדים הראשונים שלה אז היו יחד עם הרגרסיה.
ילדה שהלכה והסתכלה על הרצפה.
לא רצתה יד. לא רצתה חיבוק.
הלכה והלכה …
הילדה הקסומה הזו שמלמדת אותי לא מעט על אומץ והתמודדות..
היום רכבה על אופניים לבד בפעם הראשונה.
ילדה אחת קטנה שהחליטה שהיא תלמד לנסוע בלי גלגלי עזר.
ביקשה מאבא שיעזור לה להתאמן.
ומאז מתאמנת…
היא רוכבת ואבא מחזיק ומעודד…
והיום, היום אבא עזב את האופניים.
והילדה שלי נסעה לבד.
ונסעה עוד ועוד…
ואז נפלה.
ובכתה.
ובעידודנו עלתה שוב על האופניים ונסעה.
וקצת אבא החזיק וקצת לא.
והיא נסעה לה..
בלי גלגלי עזר.
בלי אבא שמחזיק.
ואני צילמתי [ממש קצת… 120 תמונות בערך..] ודמעתי.
וחשבתי על כל הפעמים הראשונות של הילדה המופלאה הזו..
על כל הפעמים שהיא לא ויתרה וקמה והמשיכה וניסתה שוב ושוב למרות נפילות בדרך ולמרות הקשיים עד שהצליחה..
עד שהשיגה את המטרות שהציבה לעצמה.
הסתכלתי עליה על הילדה המופלאה הזו שזכיתי שתהיה שלי
וחשבתי שפעמים ראשונות כאלה הן חלק מההוכחה שהדרך שאנחנו בחרנו בשבילן היא כנראה הנכונה.
למרות כל החלומות שאנחנו לא מצליחים להגשים בשבילן [ובשביל האחים שלהן],
למרות כל מה שהיינו רוצים לעשות ולתת ואנחנו לא מצליחים,
למרות הקשיים והמאבקים והנפילות בדרך הן ואנחנו קמים וממשיכים ומנסים שוב ולפעמים שוב ושוב
עד שאנחנו מצליחים להשיג את המטרות.
וחשבתי לי שהיא כל כך התאמצה ללמוד לנסוע בעצמה ועכשיו תורינו.
עכשיו אנחנו צריכים ללמוד לאפשר לה..
עכשיו אנחנו צריכים ללמוד לסמוך עליה שהיא מסוגלת ושגם אם יהיו נפילות בדרך היא יודעת
שאנחנו שם לידה/מאחוריה ונעזור לקום ולעלות שוב על האופניים ולהמשיך לרכב….
Mommy Pooh 