פוסט יומולדת ו/או וידוי אישי

יומולדת 39.
במקום עוד פוסט יומולדת של חשבון נפש אישי כמו שכתבתי בשנים קודמות השנה
השנה כתבתי פוסט שהוא  וידוי אישי לא פשוט שהפעם החלטתי לפרסם ולא לגנוז כמו הקודמים שנכתבו…
אולי רגע לפני 40 זה הזמן לשיתוף פומבי בנושא אישי.

דיכאון וחרדה הם חלק מחיי כבר הרבה מאד שנים.
ברמות משתנות.

כשהייתי בת 12 בערך כתבתי להורי מכתב ובו הסברתי למה לדעתי העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדי
ובעיקר למה להם ולאחים שלי יהיה טוב ופשוט יותר בלעדי.
לא התכוונתי לעשות שום דבר אקטיבי לקדם את מותי אבל הרגשתי והאמנתי שלמשפחה שלי יהיה טוב יותר בלעדי.
מאז חייתי עם הדיכאון בעוצמות משתנות.
פעם אחת בחיי, במהלך לימודי התואר הראשון, הייתי קרובה מאד לנסיון אובדני.
אחרי לילה קשה שבו אני מתלבטת האם לעזור לעולם להיפטר מנוכחותי או לא, הצלחתי בבוקר לבקש עזרה והגעתי אז לאחד המטפלים הכי טובים ונכונים שהיו לי אי פעם.
טופלתי על ידו בשיחות במשך קצת יותר משנה והרבה מהתובנות שהוא עזר לי להבין משמשות אותי עד היום.
אחרי לידת בני הדיכאון שוב הרים את ראשו בחוזקה.
במשך לילות על גבי לילות ניסיתי לשכנע את האיש למה לילדי ולו יהיה טוב יותר בלעדי.
למזלי הוא לא השתכנע.
הוא כן הבין שיש בעיה ודאג לחפש המלצה ולמצוא לי מטפלת ולסחוב אותי אליה כשאני כל הדרך מנסה לשכנע אותו שאין צורך.
גם היא הייתה נהדרת ומחזקת ועזרה לי לרכוש כלים ותובנות שבעזרתם הצלחתי להמשיך הלאה ולהיזכר בסיבות בגללן אני כן רוצה ומעדיפה לחיות.

הדיכאון הוא חלק ממני.
רוב הזמן אני מצליחה לשלוט בו, אבל לפעמים הוא מתגבר ומנסה להשתלט עלי
ואני צריכה להיאבק בו – להיאבק בעצמי –  במחשבותי –  בכוחות שמרגישים כאילו הם הולכים ואוזלים.
כל יום מחדש לתרגל חשיבה חיובית.
להיאבק בכל המחשבות המדכאות ומחלישות.
בכל הקולות הפנימיים שאומרים לי כמה אני לא.
להזכיר לעצמי כל פירור של כן.

ולפעמים מגיעה החרדה ומציפה.
היא חברה טובה של הדיכאון ואוהבת להגיע יחד איתו.
החרדה מתבטאת אצלי בדרך כלל  במחשבות מציפות, דופק מהיר חוסר תיאבון,
סחרחורות לפעמים, כאבי ראש וחוסר שינה.
המחשבות מציפות כל כך שיש לילות בהם אני לא מצליחה לישון בכלל.

קשה לי לשתף בכל התחושות והמצבים האלה בזמן אמת.
ולכן בדרך כלל בתקופות הקשות אני מתרחקת מהכל ומכולם ומסתגרת בתוך הבית ובתוך עצמי.
כל יציאה מהבית היא מאבק  מול עצמי.
וכל יום הוא מאבק עצמי.

למזלי יש לצידי איש מופלא.
איש שכנראה לא לגמרי ידע את כל החבילה שהוא בוחר לחיות איתה כשבחר בי לחלוק איתי את חייו.
אבל בשש עשרה השנים שאנחנו יחד מצליח להכיל אותי ולהזכיר לי לראות את הטוב.
כשהייתי עם דיכאון קשה אחרי הלידה השניה ולילות שלמים הסברתי לו למה לו ולילדינו יהיה טוב יותר בלעדי הוא היה מקשיב ומחבק אותי בעוד הדמעות שלי זולגות בלי הפסקה ומסביר לי בקול שקט למה לדעתו אני אמא טובה.
מזכיר לי בכמעט לחישה כל מיני דוגמאות לרגעים שבהם לדעתו הייתי אמא מושלמת.
מזכיר לי חיוכים וצחוק והנאות שלי איתו ועם הילדים.
מכריח אותי להיזכר ברגעים האלה.
האיש שלי הבין באיזשהו אינסטינקט שאני לא מצליחה לראות שום דבר חיובי בעצמי ולכן כל יום הזכיר לי דברים חיוביים בחיינו.
הכריח אותי לקבל עזרה והכריח אותי להמשיך לשמוע מדי יום בקולו איזו אמא הוא חושב שאני.
הכריח אותי מדי יום לראות את חיוכי הילדים שלנו.
את המשפחה שיצרנו לנו.
הוא לא ויתר עלי. הוא הציל אותי. מעצמי.

ומאז התאמנתי הרבה בחשיבה חיובית.
אימנתי את עצמי כל יום להגיד תודה על היש בחיי.
לשלוט במחשבות המציפות.
בחרדה שיכולה לשתק.
בעצב שמציף לפעמים.
ברגשות האשם ובכל השאר.

ומזלי שיש לי סביבי חברות כמו החברה שהגעתי אליה השבוע בשיא התקף חרדה אחרי התקף בכי של שעתיים.
ובלי להבין אפילו לגמרי מה קורה לי –  נתנה לי חיבוק וכוס מים בלי שאלות.
ומצאה לי מה לעשות רק כדי שאהיה עסוקה ושיחה על כל מיני
וכשקצת נרגעתי קיבלתי עוד חיבוק והמון הקשבה וקבלה.
ויצאתי בתחושה שזכיתי… זכיתי שיש בחיי חברה כזו.
וזו תחושה שאני מתאמצת להזכיר לעצמי כל יום.

קשה להסביר את הדיכאון והחרדה במילים.
קשה להסביר עד כמה זה מצב קיומי
עד כמה זה חלק ממני
עד כמה זה משתלט יותר מנשלט
שזה חלק ממני ולא מחשבות חולפות
עד כמה קשה לחיות ולשלוט בחרדה ובדיכאון
ואפילו קשה יותר כשיש ילדים.

יש לי ילדים מופלאים.
ואני לומדת מהם כל כך הרבה על התמודדות עם קשיים.
והתגברות על מכשולים.
אני אוהבת אותם בכל ליבי.
וגאה בהם.
וממשיכה ללמוד מהם ואיתם כל כך הרבה על החיים ועל התמודדות ועל הורות ואימהות ועל עצמי.
ומנסה בכל כוחי ללמד אותם חשיבה חיובית.
ללמד אותם לראות את הטוב והיש יותר מהאין.
להתמקד בטוב שיש בחיינו ולאמן את המחשבות שלנו ללכת קודם ליש.
זה דורש ממני להמשיך ולהתאמן ולתת להם דוגמא אישית.
יש ימים שבהם אני מרגישה שהצלחתי והם הרבה יותר אופטימיים ממני.
ברכה

כל יום הוא מאבק בעצמי לא לתת לחרדה לנצח.
להזכיר לעצמי שוב ושוב ושוב את כל הטוב שיש בחיי.
לנסות לתת לטוב הזה לגבור על כל השאר
על הדאגות המשתקות.
על החרדות שמתגנבות בעיקר בלילות הלבנים.
ואני מזכירה לעצמי כל יום לחבק יותר
לחייך יותר
להתמקד ב'יש'
להכריח את עצמי לצאת מהבית לנשום אוויר להיות בשמש.
להזכיר לעצמי לאכול ולשתות ולקחת ויטמינים.
להזכיר לעצמי להרגיש ולא רק להדחיק.
וזה קשה….

אני בת 39.
כבר לא ילדה…
הילדים שלי טוענים, לפעמים, שאני עוד לא זקנה.

ואני מסתכלת על חיי.
ורואה המון דברים טובים.
אבל גם כמה שהייתי רוצה שיהיו אחרת.
אני מצטערת על כל החברויות שלא הצלחתי ולא מצליחה לתחזק ולשמר כמו שהייתי רוצה
מצטערת שהחיים שלי מרגישים כמו מרתון ורוצה לפעמים להאט
אולי אפילו לעצור רגע לקחת נשימה

לפעמים מרגישה לבד
ולא רוצה להעיק על אף אחד
אז שוב שותקת ומסתגרת
ואוספת
ונעצרת

ודואגת…
ממליוני דברים שאולי הייתי צריכה לעשות קודם או אחרת
וחרדות כלכליות
ורגשות אשם כלפי האיש שלי והילדים שלי וכלפי עצמי
והעולם…
חרדות שלפעמים מאיימות להטביע אותי…
והרבה לילות לבנים..
ומעט מאד שינה…

ומתגעגעת לחברה קרובה…
לשבת יחד עם כוס קפה, או בלי, להתלונן ולהקשיב
וגם סתם לשתוק
להרגיש יותר מוקפת ופחות בודדה
להרגיש פחות מותשת, פחות לא מספיקה
להרגיש יותר
להדחיק ולהשתיק פחות

להרגיש פחות במרתון
להרגיש פחות ניוון של הגוף
פחות לכעוס על עצמי על כל מה שאני לא מספיקה ו/או לא מצליחה
לסלוח לעצמי יותר
לישון יותר
לדאוג פחות

אני רוצה מרווח נשימה

sadpooh2