פוסט יומולדת ו/או וידוי אישי

יומולדת 39.
במקום עוד פוסט יומולדת של חשבון נפש אישי כמו שכתבתי בשנים קודמות השנה
השנה כתבתי פוסט שהוא  וידוי אישי לא פשוט שהפעם החלטתי לפרסם ולא לגנוז כמו הקודמים שנכתבו…
אולי רגע לפני 40 זה הזמן לשיתוף פומבי בנושא אישי.

דיכאון וחרדה הם חלק מחיי כבר הרבה מאד שנים.
ברמות משתנות.

כשהייתי בת 12 בערך כתבתי להורי מכתב ובו הסברתי למה לדעתי העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדי
ובעיקר למה להם ולאחים שלי יהיה טוב ופשוט יותר בלעדי.
לא התכוונתי לעשות שום דבר אקטיבי לקדם את מותי אבל הרגשתי והאמנתי שלמשפחה שלי יהיה טוב יותר בלעדי.
מאז חייתי עם הדיכאון בעוצמות משתנות.
פעם אחת בחיי, במהלך לימודי התואר הראשון, הייתי קרובה מאד לנסיון אובדני.
אחרי לילה קשה שבו אני מתלבטת האם לעזור לעולם להיפטר מנוכחותי או לא, הצלחתי בבוקר לבקש עזרה והגעתי אז לאחד המטפלים הכי טובים ונכונים שהיו לי אי פעם.
טופלתי על ידו בשיחות במשך קצת יותר משנה והרבה מהתובנות שהוא עזר לי להבין משמשות אותי עד היום.
אחרי לידת בני הדיכאון שוב הרים את ראשו בחוזקה.
במשך לילות על גבי לילות ניסיתי לשכנע את האיש למה לילדי ולו יהיה טוב יותר בלעדי.
למזלי הוא לא השתכנע.
הוא כן הבין שיש בעיה ודאג לחפש המלצה ולמצוא לי מטפלת ולסחוב אותי אליה כשאני כל הדרך מנסה לשכנע אותו שאין צורך.
גם היא הייתה נהדרת ומחזקת ועזרה לי לרכוש כלים ותובנות שבעזרתם הצלחתי להמשיך הלאה ולהיזכר בסיבות בגללן אני כן רוצה ומעדיפה לחיות.

הדיכאון הוא חלק ממני.
רוב הזמן אני מצליחה לשלוט בו, אבל לפעמים הוא מתגבר ומנסה להשתלט עלי
ואני צריכה להיאבק בו – להיאבק בעצמי –  במחשבותי –  בכוחות שמרגישים כאילו הם הולכים ואוזלים.
כל יום מחדש לתרגל חשיבה חיובית.
להיאבק בכל המחשבות המדכאות ומחלישות.
בכל הקולות הפנימיים שאומרים לי כמה אני לא.
להזכיר לעצמי כל פירור של כן.

ולפעמים מגיעה החרדה ומציפה.
היא חברה טובה של הדיכאון ואוהבת להגיע יחד איתו.
החרדה מתבטאת אצלי בדרך כלל  במחשבות מציפות, דופק מהיר חוסר תיאבון,
סחרחורות לפעמים, כאבי ראש וחוסר שינה.
המחשבות מציפות כל כך שיש לילות בהם אני לא מצליחה לישון בכלל.

קשה לי לשתף בכל התחושות והמצבים האלה בזמן אמת.
ולכן בדרך כלל בתקופות הקשות אני מתרחקת מהכל ומכולם ומסתגרת בתוך הבית ובתוך עצמי.
כל יציאה מהבית היא מאבק  מול עצמי.
וכל יום הוא מאבק עצמי.

למזלי יש לצידי איש מופלא.
איש שכנראה לא לגמרי ידע את כל החבילה שהוא בוחר לחיות איתה כשבחר בי לחלוק איתי את חייו.
אבל בשש עשרה השנים שאנחנו יחד מצליח להכיל אותי ולהזכיר לי לראות את הטוב.
כשהייתי עם דיכאון קשה אחרי הלידה השניה ולילות שלמים הסברתי לו למה לו ולילדינו יהיה טוב יותר בלעדי הוא היה מקשיב ומחבק אותי בעוד הדמעות שלי זולגות בלי הפסקה ומסביר לי בקול שקט למה לדעתו אני אמא טובה.
מזכיר לי בכמעט לחישה כל מיני דוגמאות לרגעים שבהם לדעתו הייתי אמא מושלמת.
מזכיר לי חיוכים וצחוק והנאות שלי איתו ועם הילדים.
מכריח אותי להיזכר ברגעים האלה.
האיש שלי הבין באיזשהו אינסטינקט שאני לא מצליחה לראות שום דבר חיובי בעצמי ולכן כל יום הזכיר לי דברים חיוביים בחיינו.
הכריח אותי לקבל עזרה והכריח אותי להמשיך לשמוע מדי יום בקולו איזו אמא הוא חושב שאני.
הכריח אותי מדי יום לראות את חיוכי הילדים שלנו.
את המשפחה שיצרנו לנו.
הוא לא ויתר עלי. הוא הציל אותי. מעצמי.

ומאז התאמנתי הרבה בחשיבה חיובית.
אימנתי את עצמי כל יום להגיד תודה על היש בחיי.
לשלוט במחשבות המציפות.
בחרדה שיכולה לשתק.
בעצב שמציף לפעמים.
ברגשות האשם ובכל השאר.

ומזלי שיש לי סביבי חברות כמו החברה שהגעתי אליה השבוע בשיא התקף חרדה אחרי התקף בכי של שעתיים.
ובלי להבין אפילו לגמרי מה קורה לי –  נתנה לי חיבוק וכוס מים בלי שאלות.
ומצאה לי מה לעשות רק כדי שאהיה עסוקה ושיחה על כל מיני
וכשקצת נרגעתי קיבלתי עוד חיבוק והמון הקשבה וקבלה.
ויצאתי בתחושה שזכיתי… זכיתי שיש בחיי חברה כזו.
וזו תחושה שאני מתאמצת להזכיר לעצמי כל יום.

קשה להסביר את הדיכאון והחרדה במילים.
קשה להסביר עד כמה זה מצב קיומי
עד כמה זה חלק ממני
עד כמה זה משתלט יותר מנשלט
שזה חלק ממני ולא מחשבות חולפות
עד כמה קשה לחיות ולשלוט בחרדה ובדיכאון
ואפילו קשה יותר כשיש ילדים.

יש לי ילדים מופלאים.
ואני לומדת מהם כל כך הרבה על התמודדות עם קשיים.
והתגברות על מכשולים.
אני אוהבת אותם בכל ליבי.
וגאה בהם.
וממשיכה ללמוד מהם ואיתם כל כך הרבה על החיים ועל התמודדות ועל הורות ואימהות ועל עצמי.
ומנסה בכל כוחי ללמד אותם חשיבה חיובית.
ללמד אותם לראות את הטוב והיש יותר מהאין.
להתמקד בטוב שיש בחיינו ולאמן את המחשבות שלנו ללכת קודם ליש.
זה דורש ממני להמשיך ולהתאמן ולתת להם דוגמא אישית.
יש ימים שבהם אני מרגישה שהצלחתי והם הרבה יותר אופטימיים ממני.
ברכה

כל יום הוא מאבק בעצמי לא לתת לחרדה לנצח.
להזכיר לעצמי שוב ושוב ושוב את כל הטוב שיש בחיי.
לנסות לתת לטוב הזה לגבור על כל השאר
על הדאגות המשתקות.
על החרדות שמתגנבות בעיקר בלילות הלבנים.
ואני מזכירה לעצמי כל יום לחבק יותר
לחייך יותר
להתמקד ב'יש'
להכריח את עצמי לצאת מהבית לנשום אוויר להיות בשמש.
להזכיר לעצמי לאכול ולשתות ולקחת ויטמינים.
להזכיר לעצמי להרגיש ולא רק להדחיק.
וזה קשה….

אני בת 39.
כבר לא ילדה…
הילדים שלי טוענים, לפעמים, שאני עוד לא זקנה.

ואני מסתכלת על חיי.
ורואה המון דברים טובים.
אבל גם כמה שהייתי רוצה שיהיו אחרת.
אני מצטערת על כל החברויות שלא הצלחתי ולא מצליחה לתחזק ולשמר כמו שהייתי רוצה
מצטערת שהחיים שלי מרגישים כמו מרתון ורוצה לפעמים להאט
אולי אפילו לעצור רגע לקחת נשימה

לפעמים מרגישה לבד
ולא רוצה להעיק על אף אחד
אז שוב שותקת ומסתגרת
ואוספת
ונעצרת

ודואגת…
ממליוני דברים שאולי הייתי צריכה לעשות קודם או אחרת
וחרדות כלכליות
ורגשות אשם כלפי האיש שלי והילדים שלי וכלפי עצמי
והעולם…
חרדות שלפעמים מאיימות להטביע אותי…
והרבה לילות לבנים..
ומעט מאד שינה…

ומתגעגעת לחברה קרובה…
לשבת יחד עם כוס קפה, או בלי, להתלונן ולהקשיב
וגם סתם לשתוק
להרגיש יותר מוקפת ופחות בודדה
להרגיש פחות מותשת, פחות לא מספיקה
להרגיש יותר
להדחיק ולהשתיק פחות

להרגיש פחות במרתון
להרגיש פחות ניוון של הגוף
פחות לכעוס על עצמי על כל מה שאני לא מספיקה ו/או לא מצליחה
לסלוח לעצמי יותר
לישון יותר
לדאוג פחות

אני רוצה מרווח נשימה

sadpooh2

על ולמה קרן תרומות…

כשפתחתי את הבלוג הפוסט הראשון היה הסבר למה בחרנו להיחשף ולמה אנחנו זקוקים לתרומות.
מאז עברו כמעט 4 שנים.
ומהבחינה הזו מצבנו לא השתנה.
בלי תרומות אנחנו לא יכולים לתת לילדים שלנו מה שהם צריכים.
ואני רוצה להדגיש – מה שהן צריכות כדי להתקדם ולהתפתח ולא מה שהן רוצות.

הידיעה שאנחנו לבד לא מצליחים לממן את כל ההוצאות של צרכי ילדינו היא לא פשוטה בכלל.
אני כל בוקר קמה איתה וכל לילה נרדמת איתה.

אז למה אנחנו צריכים תרומות?
אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו עושים עכשיו  –
כל דבר שאיימי ואורי לומדות, כל מיומנות חדשה שהם רוכשות
כל דבר הוא עוד שלב בדרך לזה שיוכלו בעתיד להיות בוגרות ועצמאיות בהתאם ליכולתן.

כל תוכנית העבודה שלהן וכל המטרות שלהן נובעות מתוך המחשבה הזו.
מה יעזור להן להתקדם למימוש העצמאות שלהן כמה שאפשר.

יש קשיים. תמיד יהיו כנראה.
גם מבחינה לימודית.
גם מבחינה חברתית.
אבל כל שלב בדרך מאפשר להן להכיר את עצמן טוב יותר ואת הקשיים שלהן וגם מה עוזר להן.
איך לתקשר עם חברות וחברים ואיך להסביר את עצמן בצורה הכי טובה.
גם מיומנויות של יומיום – להתרחץ לבד, לבחור בגדים לבד, מטלות בבית שלאט לאט הן לומדות לעשות.

והכל דורש המון המון סבלנות שלהן ושל מי שמלמד ומלווה אותן.
המון תכנון מראש.
המון פירוק לשלבי ביניים ואז פירוק של שלבי הביניים לתת שלבים ותת שלבים שלהן.
ולפעמים ההתקדמות מאד איטית
אבל הן כל הזמן מתקדמות.
כל אחת והקצב שלה…
כל אחת והמקומות בהן קל לה יותר והמקומות בהן קשה לה יותר
אבל הכיוון הוא כל הזמן קדימה. לכמה עצמאות שרק אפשר.
ואז העלאת הרף עוד טיפה כדי להמשיך להתקדם ולשאוף יותר למעלה…

כל זה דורש המון עבודה מסביב.
משלבות שמלוות בשעות הלימודים ועושות את עבודתן בהצלחה כזו שלרוב היא לא מורגשת:
אם בתיווך החברתי כשקשה ליזום, כשקשה לנהל שיחה/להצטרף לשיחה או להישאר בתוך שיחה.
אם בעזרה בהבנת הוראות ומילוין, לשחק עם חברים ולא רק ליד.
מיסמוס תגובות לא פרופציונאליות או לא מתאימות שנובעות לפעמים מהבנה לא נכונה של הסיטואציה.
הרחקה לפעמים מהסיטואציה החברתית בלי ששאר הילדים ירגישו כדי לתת זמן להירגע ולעבד..

עיבוד אחר כך של סיטואציות – אם דרך סיפור חברתי או משחק כלשהו –
נסיון לחשוב מה קרה שם? מה אני הבנתי שקרה? מה קרה באמת? איפה היה הפער?
איך הגבתי? באילו עוד דרכים יכולתי להגיב?
ושוב ושוב ושוב עיבודים כאלה על אלפי סיטואציות שונות כדי ללמוד כל מיני דרכי תגובה
להתאמן בלהגמיש את המחשבה ולחשוב על פתרונות שונים ואז לגלות יום אחד שזה הופנם.
ויש שינוי…

עבודה על שבירת תבניות –  כל יציאה מהתבנית והסדר המוכרים שמקנים תחושת ביטחון.
עבודה על ההבנה שדברים לא חייבים להתבצע בדיוק באותו סדר כל יום.
ובעיקר על דרכי התגובה כשדברים לא קורים בדיוק כמו שציפיתי/רציתי…

ללמוד להבחין בין מה אני חושבת? מה אני מרגישה?
מה אני רוצה שיקרה? איך אני מגיבה לפער?

וגם לימוד מיומנויות לימודיות – מיומנויות ארגון והרגלי למידה.

ותרגול מוטוריקה. כי כשיש דיספרקציה בנוסף לשאר השמחות זה מצריך הרבה תרגול ועבודה ומאמצים.

טיפול נפשי – שכמו שאיימי ניסחה פעם עוזר לה להבין איך היא מרגישה ולמה ומה לעשות עם כל הרגשות והמחשבות האלה…
קלינאית תקשורת שעוזרת ללמוד איך להגות מילים ואיך לחבר אותן למשפטים אבל גם איך לנהל שיחה ולמה כשמצרפים מילים מסויימות למשפט וקוראים לו ביטוי המשמעות שלו שונה מהמשמעות המילולית של המילים שמרכיבות אותו…

אנחנו חיים בעולם מורכב.
והילדות שלי עובדות קשה כדי לנסות להבין את הקשיים שלהן וללמוד מתוך זה על יכולותיהן .
ולמרות הפער שלהן מבני גילן הן ממשיכות כל הזמן לשכלל יכולות ולרכוש מיומנויות חדשות ולהתקדם.

ובשביל שיוכלו להמשיך לעשות את כל זה אנחנו זקוקים לתרומות
כי לבד אין ביכולתנו לממן את כל המערך שתומך ועוזר להן.
כי המדינה וקופח לא ממנות הכל….

כל תרומה, כל שקל שנכנס לקרן שלהן הולך ישירות למימון המערך הטיפולי/תומך שלהן ועוזר להן להתקדם.

אז תודה לכל מי שכבר תרם ולכל מי שעוד יתרום.
תודה שאתן/ם עוזרות/ים לנו לעזור לילדות שלנו.

ניתן לתרום בדרכים הבאות:
1. להעביר לקרן מיוחדת שהוקמה לצורך כך ע"ש "חברים לרפואה" עבור איימי ואורי רונן
באמצעות העברה/הפקדה ישירה לחשבון:
בבנק פועלים סניף 681 -דיזנגוף
מס ח-ן 568135
(נא לפקסס העתק אישור העברה/הפקדה לפקס 03-5792223 לצורך משלוח קבלה)

העברה בנקאית בחו"ל
IBAN: IL56-0126-8100-0000-0568-135
Name of the account: HAVERIM LEREFUA
SWIFT code: POALILIT

2. שליחת צ'ק ע"ש "חברים עבור איימי ואורי רונן" לכתובת משרדי "חברים לרפואה"
ת.ד. 6782 רמת-גן 52167.

3. באמצעות כרטיס אשראי: בטלפון: 03-5777666

מי ייתן ותהיו תמיד בצד הנותן

autismthanks4