יומולדת

האיש שלי חוגג היום יומולדת.
40
צעיר? זקן?

הכרתי אותו כשהיה בן 25 ומאז אני איתו.
שנה אחר כך הוא שאל אותי אם ארצה לחלוק איתו את חיי.
ומאז אני לצידו.
לפעמים הוא מושך אותי למעלה.
לפעמים אני אותו.
לכל אורך הדרך אנחנו יחד.

התחתנו.
נולדו לנו ארבעה ילדים.

הוא למד לבשל מתוך ההבנה שאו שנגווע ברעב יחד או נתרושש מאכילה בחוץ או שהוא יבשל…
ובישל דברים נפלאים כשהיינו זוג וממשיך עכשיו עם דברים יותר פשוטים שהילדים מסכימים לאכול…

אחרי הלידה השניה הוא הצליח לזהות שאשתו בדיכאון אחרי לידה.
דיכאון קשה.
ולמצוא המלצה לעזרה ולסחוב אותי לשם ולא לוותר.
והוא היה נוכח.
בן זוג נוכח..  אבא נוכח…
כשהייתי בשיא הדיכאון הוא עשה הכל בבית – בישל, כביסה, הכריח אותי לישון לפעמים ולקחת זמן לעצמי.

כשאיימי אובחנה זה קירב ביננו לא הרחיק.
איכשהו זה חיזק את הביחד שלנו.
ולא הרחיק ביננו כמו שקורה לפעמים אצל זוגות אחרים.
יחד היינו בכל פגישות האבחון.
יחד שמענו את האבחנה הסופית [שלא הפתיעה אותנו אבל…]
יחד היינו בכל הפגישות באלוטף.
כשראינו סימנים מוכרים ומטרידים אצל אורי וקיבלנו אבחנה נוספת ואני קרסתי ליומיים הוא היה שם.
להרים אותי.
לכל יום הורים הוא מגיע.
פגישות עם המטפלות השונות. ישיבות צוות ישיבות בביס…
אבא נוכח מעורב ואוהב. ובן זוג.

ותוך כדי הוא סיים תואר ראשון.
עבד בחברה אחת.
ואחר כך באחרת.
וחוץ מבן זוג ואבא גם הפך למוערך בתחומו.
התקדם בתפקידים ותחומי אחריות.
משרה מלאה +
איש, עובד, אבא ובן זוג.

כשהכרנו הוא היה עם ראש מלא תלתלים שחורים וחיוך נפלא.
היום כבר יש כמה וכמה שערות לבנות ותסרוקת קצרה יותר.
החיוך עדיין כאן.

אז מה אני מאחלת לאיש שלי ליומולדת?
שישן יותר ויעבוד פחות…
שירוץ יותר בשביל הכושר ומתוך בחירה ופחות במרתון החיים…..
שיזכור את עצמו בתוך המרתון היומיומי של חיינו וימשיך לקחת לו מדי פעם הפסקות נשימה…
שיזכור להנות מההורות והאבהות ולא רק יעבוד בזה…
שנמשיך להילחם על הביחד שלנו ולהצליח!
שכל יום מחדש ימצא סיבות ישנות וחדשות להמשיך לחייך.
ובעיקר שיזכור כמה אני אוהבת אותו!
וגאה בו על מי ומה שהוא ומודה כל יום מחדש על שבחר בי לחלוק איתה את חייו.