מיון ילדים מאיר

היום 'בילינו' עם איימי חצי יום במיון ילדים בביח מאיר.
כבר כתבתי בעבר על חוויותינו שם ובעקבות החוויות הקודמות אנחנו ממשיכים לחזור רק לשם כשאנחנו צריכים מיון.
לאיימי כואבת הירך כבר כמה ימים וחלק מהזמן היא צולעת. וגם מתעוררת בלילה מכאבים.
רופא הילדים החליט שעדיף להיבדק במיון אז נסענו שוב למיון מאיר.
בדרך איימי אמרה שהיא מפחדת נורא מבדיקת הדם שבטח יעשו לה.
אמרתי לה שאני אהיה לידה כל הזמן ונתגבר ביחד. וגם הזכרתי לה שהיא יכולה להגיד בעצמה שהיא מפחדת ושהסבר לפני כל בדיקה עוזר לה להתגבר על הפחד.

הגענו למיון ומהר בהחלט הוכנסנו לבדיקה ראשונית אצל האחות שהתחילה בלהציג את עצמה ואז לשאול את איימי לשמה ובאיזו כתה היא ועוד כמה שאלות שעזרו לאיימי להירגע.
היא הסבירה וביקשה את רשותה של איימי לכל בדיקה שעשתה [מדידת לחץ דם, סטורציה וחום] וגם שאלה את איימי שתדרג כמה כואב – 1 לא כואב בכלל 10 כואב מאד. איימי דירגה 9.
האחות שמה לה משחה מאלחשת והסבירה לאיימי שהמשחה ועליה הפלסטר היא כדי להרדים קצת את העור כדי שאם יחליטו לעשות בדיקת דם זה לא יכאב ונתנה לה את דרכון של בית החולים שאיימי תוכל להחתים במקומות שתעבור ונתנה לאיימי לשים חותמת בעמוד המיון שבדרכון.
אחרי שאיימי קיבלה נורופן לשיכוך הכאב אני ניגשתי והסברתי שלאיימי יש תת ויסות חושי ושבדכ היא לא חשה כאב.
שהיא יכולה לקבל מכה ושאנחנו נראה בדיוק איפה המכה ועדיין היא לא תרגיש בכלל או תראה על הרגל השניה או בכלל על איבר אחר. ושאם היא מתלוננת על כאב חזק כל כך זה כנראה כואב אפילו יותר. וגם שלאור הקשיים בויסות אני לא יודעת כמה אפשר לסמוך על התיאור שלה למיקום הכאב המדוייק…
האחות ציינה לעצמה את המסר לשי והבטיחה להעביר הלאה לרופאים.
ואנחנו חיכינו שיבואו לבדוק את איימי.

נכנס סטאג'ר נחמד שגם הוא התחיל בלהציג את עצמו ואז לשאול את איימי לשמה וגילה והסיבה שבגללה באה.
הוא הסביר לה על הסטטוסקופ [והיא התעקשה לנסות להגיד כמה פעמים עד שהצליחה להגות נכון] ועל האוטוסקופ [המכשיר לבדיקת אוזניים] ועל עוד כמה נושאים רפואיים ושיתפה פעולה בבדיקה.
וגם אליו יצאתי והסברתי על עניין הקושי בויסות חושי.
ואז חיכינו.. וחיכינו…. וחיכינו…
הסטאג'ר נכנס שוב ואמר שרצה להגיד שלא נשכחנו ושהוא מחכה לרופאה הבכירה.
בנתיים איימי שאלה אותו מה ההבדל בין סטאג'ר לרופא וניהלה איתו דיון קצר אחרי שהסביר לה.
ואז שוב חיכינו.
וחיכינו…
וחיכינו….

ואז נכנסה לחדר ד"ר נעמה שאיימי הכתירה אחר כך בתואר: ד"ר נעמה הנחמדה.
וגם היא התחילה בלהציג את עצמה לאיימי ולשאול את איימי לשמה וגילה והסיבה למה באה.
איימי ענתה לכל השאלות בלי להסתכל על הרופאה אפילו פעם אחת אבל גם יחסית ברוגע.
וגם הצליחה להגיד לרופאה שהיא מבקשת שתסביר לה לפני כל בדיקה כי זה עוזר לה לא לפחד.
הרופאה עשתה כבקשת איימי והסבירה לה לפני כל בדיקה ואיימי שיתפה פעולה נפלא.
הרופאה אמרה שיהיה צורך בבדיקות דם וגם צילום רנטגן.
הרופאה יצאה ונכנסה אחות לעשות בדיקת דם.
איימי התחילה להתנשם ולדמוע.
האחות דקרה לא טוב ולא הצליחה לקחת דם.
איימי בשלב הזה כבר הייתה על סף היסטריה. אני צמודה אליה מזכירה לה לנשום.
האחות אספה את הדברים, התנצלה והלכה לקרוא לרופאה שהיא תעשה את הבדיקה.
איימי עדיין הייתה בהיסטריה. אני הייתי ממש לידה והזכרתי לה כלים שלמדה בתהליך CBT שעברה לפני שנה ומשהו.
הזכרתי לה שאני סופרת לאט ועם כל ספרה שאני אומרת היא נושמת.
וביקשתי שתנסה להתמקד בקול שלי.
ספרתי והזכרתי לה לנשום.
ואיימי מצידה הודיעה שהיא לא יכולה לסבול את את הכאב הזה וזה לא פייר שדוקרים אותה שוב ושהיא לא יכולה לסבול את זה.
אמרתי לה בקול שקט שהיא צודקת. זה באמת לא פייר ושאני רואה שהיא נורא מפחדת אבל גם שאני יודעת שהיא יכולה להתגבר.
והזכרתי לה שוב לנשום.
בנתיים הרופאה דקרה והשאירה וריד פתוח שאם יהיה צורך בעוד בדיקות או משהו אחר לא יהיה צורך בעוד דקירה.
איימי הצליחה לחזור לנשום מבעד לדמעות והרופאה הסבירה לה מה השאירה לה ביד ולמה, ונתנה לה אחד שאיימי תוכל לשמור.
איימי החזיקה אותו ביד בכל הזמן שהיינו בבית חולים כמו קמע.

אמרנו לאיימי שהיא ילדה אמיצה וגיבורה.
אמרתי לה שזה שהצליחה להשתלט על הפחד ולא לתת לו לשלוט בה זו הוכחה לכמה אמיצה ומופלאה היא ושאני מקווה שהיא גאה בעצמה כמו שאני גאה בה.
איימי אמרה לי בדמעות שהיא נורא בכתה ואפילו צעקה..
אמרתי לה שזה נכון. כי היא נורא פחדה אבל היא הצליחה לשלוט בפחד אפילו שזה היה נורא קשה לה.
ושבעיני זה סימן שהיא אמיצה.
הרופאה חיזקה אותה גם וגם אמרה לה שהיא אמיצה ונהדרת.
כשאיימי נרגעה עוד קצת הסענו אותה בכסא גלגלים לרנטגן.
הטכנאית הסבירה לאיימי בדיוק איך לשכב ואני עמדתי לידה.
לא הספקנו לספור עד 5 ונגמר וחזרנו למיון לחכות לתוצאות.
וחיכינו…
וחיכינו…
וחיכינו…
וחיכינו…
בנתיים איימי מצאה ילדה בגילה בחדר ההמתנה ובתיווכי התחילה לדבר איתה ושיחקנו איתה קצת ארץ עיר.
וקצת הקראתי לשתיהן מהספר 'מטילדה' שהבאנו איתנו.
וקנינו אוכל בית חולים 'מזין' …

והמשכנו לחכות…
ולחכות…
ולחכות…
ואז נקראנו שוב למיון.
הרופאה בדקה את איימי שוב והסבירה לנו שכל הבדיקות חזרו תקינות ושאיימי משוחררת הביתה.
היא הסבירה לאיימי שהיא צריכה לקחת תרופה כמה ימים 3 פעמים ביום ושבימים האלה כדאי שתימנע מפעילות גופנית מאומצת.
איימי אמרה לרופאה שגם היא רוצה לתת לה משהו.
ונתנה לה כרטיסים שחילקה ביומולדת שלה לאורחים.
היא הסבירה לרופאה שאלו כרטיסים מהיומולדת שלה ושחשבה שאם יהיה אותם במיון אולי הם יוכלו לתת אותם לילדים שמפחדים כמוה ושזה יעזור להם להתגבר.
הרופאה אמרה לאיימי שזו מתנה נהדרת למיון ושהם בטוח יתנו לילדים שיפחדו ויספרו להם על הילדה האמיצה שהתגברה על הפחד אבל גם ביקשה את רשותה לקחת אחד לילדה הפרטית שלה.
ואיימי הסכימה שהיא תיקח כרטיס וגם הסכימה להתחבק איתה.
הרופאה נתנה לאיימי תעודת אומץ שאיימי הייתה מאד גאה בה.
חיכינו למכתב השחרור והלכנו הביתה.

בדרך לאוטו איימי שוב דיברה על כמה היא פחדה.
"אבל ממש ממש פחדתי אמא. בדיקת דם זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם.
הלב שלי דפק מהר והבטן שלי הסתובבה והראש שלי הסתובב והרגשתי שאני נושמת ממש מהר ושאני נורא מפחדת!"
אמרתי לה שזו ההוכחה שהיא אמיצה.
העובדה שהיא פחדה כל כך שהפחד כמעט כמעט השתלט עליה ושכמעט היה לה התקף חרדה אבל היא הצליחה לשלוט בפחד ולא להניח לו לשלוט בה זו ההוכחה שהיא אמיצה.
וגם אמרתי לה שגם אני פוחדת לפעמים ושגם אני בוכה לפעמים ושאפילו אני חושבת שאולי הדמעות עוזרות לפעמים לחלק מהפחד לצאת מהגוף החוצה.
וחזרתי שוב על דעתי שאיימי הוכיחה שהיא אמיצה כשהשתלטה על הפחד ולא נתנה לו לשלוט בה.

בבית איימי הראתה לאורי את התעודה והדרכון והחליטה שתיקח את הכל לבית ספר מחר להראות לחברים.
ואני נשארתי עם גאווה עצומה בילדה שלי.
שהתמודדה מול אחד הפחדים הגדולים שלה וניצחה אותו!
אמרתי לה שאני מקווה שהיא גאה בעצמה לפחות חצי ממה שאני גאה בה והיא אמרה לי שהיא חושבת שהיא גאה בעצמה פי עשר ממה שאני שאני גאה בה.
הילדה שלי שמלמדת אותי כל כך הרבה על התמודדות ואומץ….