מתגעגעת

יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה.
יום הזיכרון לחללי צהל.
פעם בטקס יום הזיכרון השמות האחרונים היו מהשכבה שלי ושכבה מתחתי.
בשנים האחרונות נוספו ילדים… קטנים ממני בכמה שנים…
קוראים את השמות בטקס פה לפי שנים ומלחמות.
השנה נוספה קטגוריה חדשה – צוק איתן ואחריו…
ואני עומדת שם עם ילדיי הגדולים. שמה על כל אחד יד.
מנסה להרגיש אותם ולהזכיר להם שאני כאן שתמיד אהיה כאן בשבילם.
והם שואלים על שמות שהם מרגישים את הרעד שעובר בי לשמעם ואני מספרת כמה מילים על זה שהיה איתי בשכבה ונשאר ילד בן 19 ואלו שהיו בשכבה מעלי ובשכבה מתחתי.
וחושבת על החונכים מקרמבו שראיתי בפעולה שהייתה שבעוד שנה או שנתיים הם יהיו החיילים…
וילדיי שלי שעוד רחוקים מגיל גיוס אבל קרובים משהיו שנה שעברה.
והלב שלי רועד.
ואז אני מגלה שלראשונה הוסיפו עוד קטגוריה לקריאת השמות בטקס העירוני – נפגעי פעולות האיבה.
והלב שלי מחסיר פעימה.
וחושבת שוב על אימי השניה. שנרצחה בפיגוע בקו 14 בי"ם ב- 11.6.03
זו שילדיי לא זכו להכיר.
זו שחסרה לי יותר בכל שנה.
כבר כתבתי עליה בעבר.
ואני מגלה שכל שנה אני מתגעגעת יותר.
החסר שלה בחיי חסר יותר.
ילדיי מכירים את שמה כסבתא גניה.
ותמונה שלה עם כל ילדיה ואביהם שילדיי מכירים כסבא עומדת אצלנו בסלון מאז ומתמיד.
וגם בתמונה הזו היא מחייכת.
והן שאלו שאלות ואני סיפרתי ונזכרתי והתגעגעתי.
וגם שמחתי שהיא חלק מחיי ילדיי למרות שלא זכו להכיר אותה.
ושילדיה הם דוד ודודות מבחינת ילדיי.
שאיימי זוכרת שהפרח האהוב עליה היה ציפור גן עדן.
ושארבעתם יודעים לומר שהיא אהבה לחייך.
ושהם זוכרים שהיא הייתה מורה. מורה לאנגלית. שלימדה ילדים להאמין בעצמם.
ושהיא האמינה שבכל אחד יש טוב.
ואני מתגעגעת לנוכחותה בחיי.
ומתגעגעת.
היום אולי שוב יותר מתמיד…
כי ברור לי שהיא הייתה מוצאת מילים להגיד לי. והן היו בדיוק המילים הנכונות.
כי ברור לי שהחיבוק שלה היה נותן לי את החום שאני צריכה.
ושהכתף שלה למרות שהייתה קטנה הייתה סופגת את כל הדמעות שעוד עצורות בפנים.
אני מתגעגעת אליה.

ומעתיקה לכאן מה שכתבתי אחרי שנרצחה לבכורתי איתה הייתי בהריון אז:
ילדה שלי

אני רוצה לספר לך על סבתא שלך.
הסבתא, שלצערי, לא תכירי.
לשמחתי הספקתי לספר לה שאת הולכת להפוך אותה לסבתא.
ואני חושבת שהיא חיכתה לפגוש אותך כמעט כמוני.
ועכשיו תוכלי להכיר אותה רק דרך הסיפורים והתמונות.
אז אני רוצה לספר לך עליה כמה שיותר, כדי שתכירי אותה
ותדעי איזו סבתא מדהימה הפסדת.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת עליה זה החיוך שלה.
כמעט תמיד היא חייכה.
והייתה בה מן שלוות נפש.
ויכולת לראות את החיובי בכל דבר.
ותמיד הייתה לה את המילה הנכונה.
לא משנה מה קרה לי, תמיד כשהתקשרתי לספר, להתייעץ, סתם לשמוע אותה. תמיד סיימתי את השיחה בהרגשה טובה יותר.

היא הייתה אשה קטנה עם לב ענק. שהעניקה לכל מי שפגש בה.
אני לא מאמינה שיש מישהו שהיא עברה בחייו ולא זוכר אותה רק לטובה.
לא הספקתי לספר לה איך יקראו לך. אבל היא הספיקה לדבר איתי על מה שהיא תכין לך מתנה.
והספקנו לדבר על המון דברים לגבייך.
ועל החששות שלי – מאיזו אמא אני אהיה? ומה יקרה אם את לא תאהבי אותי? ואיך נסתדר עם שאר הסבים והסבתות?
ולכל שאלה שלי היו לה תשובות. לכל חשש היא הקשיבה ודיברה איתי, והאזינה.
ותמיד ידעה מה להגיד. איך להרגיע את החששות והפחדים.
וקשה לי לחשוב על זה שהיא לא תהיה פה כשאת תגיעי אלינו.
כל פעם שדמיינתי את הלידה ואחריה. היה לי ברור שאחרי ההורים שלי ושל אבא שלך היא תהיה הראשונה לדעת שאת כבר פה.
ואפילו חשבתי כבר על הפעם הראשונה שניסע איתך לי"ם. כשתהיי בת שבועיים או שלושה.
אז הנסיעה עדיין תתקיים כי יש לך סבא נפלא ודודים לפגוש.
אבל את סבתא לא תפגשי.  ולמרות זאת אני יודעת שהיא תהיה שם.
במבטים שלהם, בחיוכים שלך,, בתמונות מסביב, באווירה.
אהבתי אותה כמו אמא, ואני חושבת, או רוצה להאמין, שגם לה היו רגשות דומים כלפי.
קשה לי לתאר במילים את המבט שהיה לה על הפנים כשסיפרתי לה שעוד כמה חודשים היא תהיה סבתא. את ההרגשה שהיא נתנה לי במבט הזה. את ההרגשה הטובה שהיא נתנה לי בכל שיחה.
קשה לי לדבר עליה בלשון עבר. אבל אני רוצה לכתוב ולזכור הכל. כדי שאת תכירי אותה.