טקס כנפיים

היום היה טקס כנפיים בסניף 'כנפיים של קרמבו' שאיימי חניכה בו.

והילדה המופלאה הזו עמדה מול כל החניכים וההורים והאורחים שלהם ומול כל החונכים וההורים שלהם ושאר האורחים [לדעתי היו מעל 100 אנשים!] והקריאה מה שכתבה על התחושות שלה בקרמבו.

הקריאה בקול ברור וראש מורם!

אני מעתיקה לכאן את מה שאיימי הקריאה.
ואחרי זה את מה שאני כתבתי והקראתי בשם ההורים.

כיף לי בקרמבו.
כיף לי שיש משחקים שמתאימים לכולם –
מי שרץ, מי שבכסא גלגלים, מי שהולך לאט –  
וכולנו משחקים יחד, זה עוזר לי להרגיש שייכת לקבוצה.

אני שמחה לפגוש חברים בקרמבו –
חונכים וחניכים ומדריכים. חברים בכל מיני גילאים.
כשאני מגיעה לפעולה כל מי שרואה אותי רוצה להגיד לי שלום מה שלומך? וכאלה…
זה גורם לי להרגיש שהם שמחים לראות אותי.

גיליתי שאפילו שאני בין החניכים הצעירים בגיל בקרמבו,
לפעמים אני יכולה לעזור לחניכים אחרים אפילו יותר גדולים ממני.
זה עוזר לי להרגיש שאני יכולה לעשות הרבה דברים,
אפילו כאלה שלא חשבתי קודם שאני יכולה.
ולפעמים עוזרים לי.
לפעמים בפעולות יש דברים שקשים לי – למשל לפעמים הרעש מפריע לי ומלחיץ  אותי והחונכות שלי עוזרות לי להתגבר.
לפעמים אני לא מבינה דברים שמדברים עליהם בפעולות
ותמיד יש לי את מי לשאול שיסביר לי ויעזור לי להצטרף חזרה לפעולה.
זה גורם לי להרגיש שייכת שיש לי חברים טובים וגם שמחה שהכרתי את כל החברים האלה.

קרמבו קיימת רק בישראל.
ואני שמחה שנולדתי בישראל וגאה להיות חניכה בתנועה.

בקרמבו כל חניך הוא שונה, לכל אחד יש דברים יחודיים שלו דברים שקשה לו בהם ודברים שהוא טוב בהם וזה עוזר לי להרגיש שייכת ופחות שונה ממה שאני מרגישה בבית ספר.

אני אוהבת לבוא לקרמבו.
ומשתדלת לא לפספס אף פעולה!
כיף לי בפעולות. כיף לי עם החברים מקרמבו.
כיף לי להיות שייכת לתנועה נהדרת כזו.

אחרי שהקריאה יצאנו לפרוק חלק מהמתח וההתרגשות בחוץ ואז חזרנו פנימה להמשך הטקס.
היא גם השתתפה בטקס יחד עם שאר החניכים.
ועשתה תנועות בשפת הסימנים לשני שירים שחניכים וחונכים שרו.
בחלק מהטקס היא ישבה עם החניכים והחונכים וחלק איתנו.
מרוב התרגשות לדבר היא לא דיברה כמעט בכלל עד שהלכה לישון.

היה טקס מרגש מאד.
גם לה וגם לנו.

מעתיקה את מה שאני הקראתי גם:
לפי אתר התנועה זו הסיבה לבחירה בשם קרמבו–
קרמבו הוא מאכל אהוב שמזוהה עם ילדים ותמיד כיף לאכול אותו.
אבל קרמבו הוא לא רק טעים, אלא גם עדין ושברירי ומסיבה זו נעטף במפעל בידיים של העובדים ולא על ידי מכונות.
באופן דומה אנו עוטפים כל ילדה וילד בהמון אהבה, משקיעים בהם תשומת לב רבה ומאמינים ביכולותיהם, כך שיוכלו לפרוש כנפיים ולהגשים חלומות.

בבלוג שלי, בפוסט שכתבתי על תנועת כנפיים של קרמבו כתבתי שאני חושבת שהיה צריך להוסיף לתנועה את האור.
האור שרואים בעיני החניכים כשהם מגיעים. האור בעיני ההורים.
והאור בעיני החונכים.
כשבאתי בפעמים הראשונות הוא היה הכי פחות מובן בעיני.
גיליתי שהדבר הכי מפעים הוא לשבת בצד בזמן פעולה ופשוט לצפות – לראות את השמחה והאור שיש באולם:
החניכים שמביעים שמחה כל אחד בדרכו והחונכים שצמודים אליהם,
ושרים ורוקדים ומשחקים איתם –
גם אם זה אומר לשחק תופסת תוך כדי גלגול כסא גלגלים.
גם אם זה ללמוד לתקשר עם מחשב תקשורת או לוח תקשורת או רק בסימנים.
וגם אם זה אומר למשל במקרה של הילדה הפרטית שלי לרוץ אחריה במשך שעתיים שלמות כי היא כל כך מוצפת מהפעולה שהיא לא מצליחה בכלל להשתלב ורק רצה באולם ומחוצה לו.
האור בעיניים והגאווה של איימי כשהיא מדברת על השתייכותה לתנועה הם דברים שקשה להעביר במילים.

למרות שלפעמים קשה לה בפעולות..
למרות שלפעמים היא רק עסוקה באיך להתחמק מהשתתפות כי היא מוצפת, הילדה שלי מרגישה שייכת.
מרגישה שזה מקום שבו היא יכולה להיות מי שהיא.
רק מי שהיא וכל מי שהיא בדיוק איך שהיא.
ושמי ואיך שהיא עם כל מה שיש בה זה הכי טוב והכי בסדר.
היא מצאה שם חברות וחברים בגילאים שונים.
היא למדה לצעוד לאט כשהיא נותנת יד לילדה עם הליכון כי היא רוצה ללכת עם החברה שלה באותו קצב. והיא למדה שלפעמים החברה בכסא גלגלים יותר מהירה ממנה…
היא למדה שגם אנשים שמדברים בעזרת מחשב ו/או שצריכים עזרה ללכת יכולים להנהיג וליצור שינוי ולפעול ושיש להם כוח ויכולת ליזום.
היא הסבירה לי שחברים הם בכל מיני גילאים ובכל מיני גדלים ולפעמים יש חברים שהם יותר גדולים ממנה בגיל אבל בגודל שלה.
ולפעמים החברים הם בכסא גלגלים או קשה להם ללכת או לדבר. ולפעמים הם חונכים.
הילדה שלי מצאה מקום שהיא שייכת אליו.
ומרגישה בו הכי היא שאפשר.

או במילים שלה:
זו התנועה הכי מיוחדת! תנועת נוער לילדים עם צרכים מיוחדים וגם לילדים רגילים שהם מיוחדים כי הם החונכים שלהם.

אני מקווה שכולכם יודעים כמה זה לא ברור מאליו.
לא ברורה מאליה הבחירה בגילכם להיות חונכים וחונכות בתנועה הזו דווקא.
לא ברורה מאליה הבחירה להיות צוות ולקחת אחריות ולבחור להשקיע זמן, הרבה זמן והרבה מחשבה בכל מה שכל פעולה דורשת.
להשקיע את המחשבה בכל חניך והצרכים היחודיים שלו ושכל פעולה תתאים עד כמה שאפשר לכולם ושגם לחונכים יהיה מקום וחלק בתנועה ושגם הם יהנו מהפעולות.

אני יושבת בצד כבר שנה שניה כל שבוע.
ונפעמת.
וגם גאה.
גאה בילדה הפרטית שלי וגם גאה בכל החברים שהיא מצאה לה כאן.
חניכים וחונכים.
תודה לכם על היותכם.
הלוואי והיו יותר כמוכם ברחבי הארץ.
כולכם! חונכים צוות וחניכים.
בזכות מה שאני נוכחת לו כאן כל שבוע אני מאמינה שיש עתיד לחברה שלנו למרות הכל….

מיון ילדים מאיר

היום 'בילינו' עם איימי חצי יום במיון ילדים בביח מאיר.
כבר כתבתי בעבר על חוויותינו שם ובעקבות החוויות הקודמות אנחנו ממשיכים לחזור רק לשם כשאנחנו צריכים מיון.
לאיימי כואבת הירך כבר כמה ימים וחלק מהזמן היא צולעת. וגם מתעוררת בלילה מכאבים.
רופא הילדים החליט שעדיף להיבדק במיון אז נסענו שוב למיון מאיר.
בדרך איימי אמרה שהיא מפחדת נורא מבדיקת הדם שבטח יעשו לה.
אמרתי לה שאני אהיה לידה כל הזמן ונתגבר ביחד. וגם הזכרתי לה שהיא יכולה להגיד בעצמה שהיא מפחדת ושהסבר לפני כל בדיקה עוזר לה להתגבר על הפחד.

הגענו למיון ומהר בהחלט הוכנסנו לבדיקה ראשונית אצל האחות שהתחילה בלהציג את עצמה ואז לשאול את איימי לשמה ובאיזו כתה היא ועוד כמה שאלות שעזרו לאיימי להירגע.
היא הסבירה וביקשה את רשותה של איימי לכל בדיקה שעשתה [מדידת לחץ דם, סטורציה וחום] וגם שאלה את איימי שתדרג כמה כואב – 1 לא כואב בכלל 10 כואב מאד. איימי דירגה 9.
האחות שמה לה משחה מאלחשת והסבירה לאיימי שהמשחה ועליה הפלסטר היא כדי להרדים קצת את העור כדי שאם יחליטו לעשות בדיקת דם זה לא יכאב ונתנה לה את דרכון של בית החולים שאיימי תוכל להחתים במקומות שתעבור ונתנה לאיימי לשים חותמת בעמוד המיון שבדרכון.
אחרי שאיימי קיבלה נורופן לשיכוך הכאב אני ניגשתי והסברתי שלאיימי יש תת ויסות חושי ושבדכ היא לא חשה כאב.
שהיא יכולה לקבל מכה ושאנחנו נראה בדיוק איפה המכה ועדיין היא לא תרגיש בכלל או תראה על הרגל השניה או בכלל על איבר אחר. ושאם היא מתלוננת על כאב חזק כל כך זה כנראה כואב אפילו יותר. וגם שלאור הקשיים בויסות אני לא יודעת כמה אפשר לסמוך על התיאור שלה למיקום הכאב המדוייק…
האחות ציינה לעצמה את המסר לשי והבטיחה להעביר הלאה לרופאים.
ואנחנו חיכינו שיבואו לבדוק את איימי.

נכנס סטאג'ר נחמד שגם הוא התחיל בלהציג את עצמו ואז לשאול את איימי לשמה וגילה והסיבה שבגללה באה.
הוא הסביר לה על הסטטוסקופ [והיא התעקשה לנסות להגיד כמה פעמים עד שהצליחה להגות נכון] ועל האוטוסקופ [המכשיר לבדיקת אוזניים] ועל עוד כמה נושאים רפואיים ושיתפה פעולה בבדיקה.
וגם אליו יצאתי והסברתי על עניין הקושי בויסות חושי.
ואז חיכינו.. וחיכינו…. וחיכינו…
הסטאג'ר נכנס שוב ואמר שרצה להגיד שלא נשכחנו ושהוא מחכה לרופאה הבכירה.
בנתיים איימי שאלה אותו מה ההבדל בין סטאג'ר לרופא וניהלה איתו דיון קצר אחרי שהסביר לה.
ואז שוב חיכינו.
וחיכינו…
וחיכינו….

ואז נכנסה לחדר ד"ר נעמה שאיימי הכתירה אחר כך בתואר: ד"ר נעמה הנחמדה.
וגם היא התחילה בלהציג את עצמה לאיימי ולשאול את איימי לשמה וגילה והסיבה למה באה.
איימי ענתה לכל השאלות בלי להסתכל על הרופאה אפילו פעם אחת אבל גם יחסית ברוגע.
וגם הצליחה להגיד לרופאה שהיא מבקשת שתסביר לה לפני כל בדיקה כי זה עוזר לה לא לפחד.
הרופאה עשתה כבקשת איימי והסבירה לה לפני כל בדיקה ואיימי שיתפה פעולה נפלא.
הרופאה אמרה שיהיה צורך בבדיקות דם וגם צילום רנטגן.
הרופאה יצאה ונכנסה אחות לעשות בדיקת דם.
איימי התחילה להתנשם ולדמוע.
האחות דקרה לא טוב ולא הצליחה לקחת דם.
איימי בשלב הזה כבר הייתה על סף היסטריה. אני צמודה אליה מזכירה לה לנשום.
האחות אספה את הדברים, התנצלה והלכה לקרוא לרופאה שהיא תעשה את הבדיקה.
איימי עדיין הייתה בהיסטריה. אני הייתי ממש לידה והזכרתי לה כלים שלמדה בתהליך CBT שעברה לפני שנה ומשהו.
הזכרתי לה שאני סופרת לאט ועם כל ספרה שאני אומרת היא נושמת.
וביקשתי שתנסה להתמקד בקול שלי.
ספרתי והזכרתי לה לנשום.
ואיימי מצידה הודיעה שהיא לא יכולה לסבול את את הכאב הזה וזה לא פייר שדוקרים אותה שוב ושהיא לא יכולה לסבול את זה.
אמרתי לה בקול שקט שהיא צודקת. זה באמת לא פייר ושאני רואה שהיא נורא מפחדת אבל גם שאני יודעת שהיא יכולה להתגבר.
והזכרתי לה שוב לנשום.
בנתיים הרופאה דקרה והשאירה וריד פתוח שאם יהיה צורך בעוד בדיקות או משהו אחר לא יהיה צורך בעוד דקירה.
איימי הצליחה לחזור לנשום מבעד לדמעות והרופאה הסבירה לה מה השאירה לה ביד ולמה, ונתנה לה אחד שאיימי תוכל לשמור.
איימי החזיקה אותו ביד בכל הזמן שהיינו בבית חולים כמו קמע.

אמרנו לאיימי שהיא ילדה אמיצה וגיבורה.
אמרתי לה שזה שהצליחה להשתלט על הפחד ולא לתת לו לשלוט בה זו הוכחה לכמה אמיצה ומופלאה היא ושאני מקווה שהיא גאה בעצמה כמו שאני גאה בה.
איימי אמרה לי בדמעות שהיא נורא בכתה ואפילו צעקה..
אמרתי לה שזה נכון. כי היא נורא פחדה אבל היא הצליחה לשלוט בפחד אפילו שזה היה נורא קשה לה.
ושבעיני זה סימן שהיא אמיצה.
הרופאה חיזקה אותה גם וגם אמרה לה שהיא אמיצה ונהדרת.
כשאיימי נרגעה עוד קצת הסענו אותה בכסא גלגלים לרנטגן.
הטכנאית הסבירה לאיימי בדיוק איך לשכב ואני עמדתי לידה.
לא הספקנו לספור עד 5 ונגמר וחזרנו למיון לחכות לתוצאות.
וחיכינו…
וחיכינו…
וחיכינו…
וחיכינו…
בנתיים איימי מצאה ילדה בגילה בחדר ההמתנה ובתיווכי התחילה לדבר איתה ושיחקנו איתה קצת ארץ עיר.
וקצת הקראתי לשתיהן מהספר 'מטילדה' שהבאנו איתנו.
וקנינו אוכל בית חולים 'מזין' …

והמשכנו לחכות…
ולחכות…
ולחכות…
ואז נקראנו שוב למיון.
הרופאה בדקה את איימי שוב והסבירה לנו שכל הבדיקות חזרו תקינות ושאיימי משוחררת הביתה.
היא הסבירה לאיימי שהיא צריכה לקחת תרופה כמה ימים 3 פעמים ביום ושבימים האלה כדאי שתימנע מפעילות גופנית מאומצת.
איימי אמרה לרופאה שגם היא רוצה לתת לה משהו.
ונתנה לה כרטיסים שחילקה ביומולדת שלה לאורחים.
היא הסבירה לרופאה שאלו כרטיסים מהיומולדת שלה ושחשבה שאם יהיה אותם במיון אולי הם יוכלו לתת אותם לילדים שמפחדים כמוה ושזה יעזור להם להתגבר.
הרופאה אמרה לאיימי שזו מתנה נהדרת למיון ושהם בטוח יתנו לילדים שיפחדו ויספרו להם על הילדה האמיצה שהתגברה על הפחד אבל גם ביקשה את רשותה לקחת אחד לילדה הפרטית שלה.
ואיימי הסכימה שהיא תיקח כרטיס וגם הסכימה להתחבק איתה.
הרופאה נתנה לאיימי תעודת אומץ שאיימי הייתה מאד גאה בה.
חיכינו למכתב השחרור והלכנו הביתה.

בדרך לאוטו איימי שוב דיברה על כמה היא פחדה.
"אבל ממש ממש פחדתי אמא. בדיקת דם זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם.
הלב שלי דפק מהר והבטן שלי הסתובבה והראש שלי הסתובב והרגשתי שאני נושמת ממש מהר ושאני נורא מפחדת!"
אמרתי לה שזו ההוכחה שהיא אמיצה.
העובדה שהיא פחדה כל כך שהפחד כמעט כמעט השתלט עליה ושכמעט היה לה התקף חרדה אבל היא הצליחה לשלוט בפחד ולא להניח לו לשלוט בה זו ההוכחה שהיא אמיצה.
וגם אמרתי לה שגם אני פוחדת לפעמים ושגם אני בוכה לפעמים ושאפילו אני חושבת שאולי הדמעות עוזרות לפעמים לחלק מהפחד לצאת מהגוף החוצה.
וחזרתי שוב על דעתי שאיימי הוכיחה שהיא אמיצה כשהשתלטה על הפחד ולא נתנה לו לשלוט בה.

בבית איימי הראתה לאורי את התעודה והדרכון והחליטה שתיקח את הכל לבית ספר מחר להראות לחברים.
ואני נשארתי עם גאווה עצומה בילדה שלי.
שהתמודדה מול אחד הפחדים הגדולים שלה וניצחה אותו!
אמרתי לה שאני מקווה שהיא גאה בעצמה לפחות חצי ממה שאני גאה בה והיא אמרה לי שהיא חושבת שהיא גאה בעצמה פי עשר ממה שאני שאני גאה בה.
הילדה שלי שמלמדת אותי כל כך הרבה על התמודדות ואומץ….

 

מתגעגעת

יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה.
יום הזיכרון לחללי צהל.
פעם בטקס יום הזיכרון השמות האחרונים היו מהשכבה שלי ושכבה מתחתי.
בשנים האחרונות נוספו ילדים… קטנים ממני בכמה שנים…
קוראים את השמות בטקס פה לפי שנים ומלחמות.
השנה נוספה קטגוריה חדשה – צוק איתן ואחריו…
ואני עומדת שם עם ילדיי הגדולים. שמה על כל אחד יד.
מנסה להרגיש אותם ולהזכיר להם שאני כאן שתמיד אהיה כאן בשבילם.
והם שואלים על שמות שהם מרגישים את הרעד שעובר בי לשמעם ואני מספרת כמה מילים על זה שהיה איתי בשכבה ונשאר ילד בן 19 ואלו שהיו בשכבה מעלי ובשכבה מתחתי.
וחושבת על החונכים מקרמבו שראיתי בפעולה שהייתה שבעוד שנה או שנתיים הם יהיו החיילים…
וילדיי שלי שעוד רחוקים מגיל גיוס אבל קרובים משהיו שנה שעברה.
והלב שלי רועד.
ואז אני מגלה שלראשונה הוסיפו עוד קטגוריה לקריאת השמות בטקס העירוני – נפגעי פעולות האיבה.
והלב שלי מחסיר פעימה.
וחושבת שוב על אימי השניה. שנרצחה בפיגוע בקו 14 בי"ם ב- 11.6.03
זו שילדיי לא זכו להכיר.
זו שחסרה לי יותר בכל שנה.
כבר כתבתי עליה בעבר.
ואני מגלה שכל שנה אני מתגעגעת יותר.
החסר שלה בחיי חסר יותר.
ילדיי מכירים את שמה כסבתא גניה.
ותמונה שלה עם כל ילדיה ואביהם שילדיי מכירים כסבא עומדת אצלנו בסלון מאז ומתמיד.
וגם בתמונה הזו היא מחייכת.
והן שאלו שאלות ואני סיפרתי ונזכרתי והתגעגעתי.
וגם שמחתי שהיא חלק מחיי ילדיי למרות שלא זכו להכיר אותה.
ושילדיה הם דוד ודודות מבחינת ילדיי.
שאיימי זוכרת שהפרח האהוב עליה היה ציפור גן עדן.
ושארבעתם יודעים לומר שהיא אהבה לחייך.
ושהם זוכרים שהיא הייתה מורה. מורה לאנגלית. שלימדה ילדים להאמין בעצמם.
ושהיא האמינה שבכל אחד יש טוב.
ואני מתגעגעת לנוכחותה בחיי.
ומתגעגעת.
היום אולי שוב יותר מתמיד…
כי ברור לי שהיא הייתה מוצאת מילים להגיד לי. והן היו בדיוק המילים הנכונות.
כי ברור לי שהחיבוק שלה היה נותן לי את החום שאני צריכה.
ושהכתף שלה למרות שהייתה קטנה הייתה סופגת את כל הדמעות שעוד עצורות בפנים.
אני מתגעגעת אליה.

ומעתיקה לכאן מה שכתבתי אחרי שנרצחה לבכורתי איתה הייתי בהריון אז:
ילדה שלי

אני רוצה לספר לך על סבתא שלך.
הסבתא, שלצערי, לא תכירי.
לשמחתי הספקתי לספר לה שאת הולכת להפוך אותה לסבתא.
ואני חושבת שהיא חיכתה לפגוש אותך כמעט כמוני.
ועכשיו תוכלי להכיר אותה רק דרך הסיפורים והתמונות.
אז אני רוצה לספר לך עליה כמה שיותר, כדי שתכירי אותה
ותדעי איזו סבתא מדהימה הפסדת.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת עליה זה החיוך שלה.
כמעט תמיד היא חייכה.
והייתה בה מן שלוות נפש.
ויכולת לראות את החיובי בכל דבר.
ותמיד הייתה לה את המילה הנכונה.
לא משנה מה קרה לי, תמיד כשהתקשרתי לספר, להתייעץ, סתם לשמוע אותה. תמיד סיימתי את השיחה בהרגשה טובה יותר.

היא הייתה אשה קטנה עם לב ענק. שהעניקה לכל מי שפגש בה.
אני לא מאמינה שיש מישהו שהיא עברה בחייו ולא זוכר אותה רק לטובה.
לא הספקתי לספר לה איך יקראו לך. אבל היא הספיקה לדבר איתי על מה שהיא תכין לך מתנה.
והספקנו לדבר על המון דברים לגבייך.
ועל החששות שלי – מאיזו אמא אני אהיה? ומה יקרה אם את לא תאהבי אותי? ואיך נסתדר עם שאר הסבים והסבתות?
ולכל שאלה שלי היו לה תשובות. לכל חשש היא הקשיבה ודיברה איתי, והאזינה.
ותמיד ידעה מה להגיד. איך להרגיע את החששות והפחדים.
וקשה לי לחשוב על זה שהיא לא תהיה פה כשאת תגיעי אלינו.
כל פעם שדמיינתי את הלידה ואחריה. היה לי ברור שאחרי ההורים שלי ושל אבא שלך היא תהיה הראשונה לדעת שאת כבר פה.
ואפילו חשבתי כבר על הפעם הראשונה שניסע איתך לי"ם. כשתהיי בת שבועיים או שלושה.
אז הנסיעה עדיין תתקיים כי יש לך סבא נפלא ודודים לפגוש.
אבל את סבתא לא תפגשי.  ולמרות זאת אני יודעת שהיא תהיה שם.
במבטים שלהם, בחיוכים שלך,, בתמונות מסביב, באווירה.
אהבתי אותה כמו אמא, ואני חושבת, או רוצה להאמין, שגם לה היו רגשות דומים כלפי.
קשה לי לתאר במילים את המבט שהיה לה על הפנים כשסיפרתי לה שעוד כמה חודשים היא תהיה סבתא. את ההרגשה שהיא נתנה לי במבט הזה. את ההרגשה הטובה שהיא נתנה לי בכל שיחה.
קשה לי לדבר עליה בלשון עבר. אבל אני רוצה לכתוב ולזכור הכל. כדי שאת תכירי אותה.