חגים וצביטות לב

שבוע הבא יהיה פורים החג הכי אהוב עלי בשנה!
אבל אחריו יהיה פסח…
חג כינוסים משפחתיים ושאר שמחות ומורכבות.
חגים משפחתיים כאלה לא פשוטים אף פעם לאף אחד.
אצלנו זה עוד יותר מורכב.

השנה הוזמנו לסדר לקרוב משפחה אהוב עלי במיוחד.
וסירבנו.
בלב כבד ועם צביטה גדולה.

בראש השנה לפני 6 שנים כשאני לקראת סוף ההריון עם אורי ואיימי בת שנה וחצי בערך היינו בארוחת החג אצל אותו קרוב משפחה.
הייתה ארוחה המונית שמחה וטעימה.
אני ביליתי את רובה מטיילת עם איימי בחוץ.
היום אני יודעת בדיוק מה הקשה עליה:
הרעש.. ההמון…  מקום לא מוכר…
אז פשוט הייתה לי ילדה קטנה ובוכיה ואומללה שלא מצאה את עצמה אז את רוב הארוחה ביליתי איתה בטיולים בעגלה באוויר בחוץ.
והתחלתי לחשוד שמשהו אצלה שונה…
מליוני מלחמות מול רופא הילדים ופחות משנה אחכ איימי אובחנה.

עברנו דרך ארוכה מאד מאז. ובהרבה מובנים התקדמנו.
התקדמנו בהבנת הקשיים והדרכים להקל ולעזור להתגבר עליהם.
איימי עברה דרך ארוכה בהתמודדות שלה עם מצבים חדשים ומקומות זרים.
וניסינו שוב ושוב לערוך ארוחות חג במקומות שונים.
והיה לא מוצלח לאיימי.
מראש החריגה משעות השינה הרגילות מקשה עליה.
ארוחה בקונספט אחר גם אם מוכר. [כן גם ראש השנה אצל סבתא היה לה קשה מאד והיא לא הצליחה לשבת לאכול עם כולם].
הרבה אנשים גם אם רובם או כולם מוכרים ואהובים.
הבנו שהמחיר שאיימי משלמת הוא גדול מהמחיר המשפחתי של לחגוג בקונספט אחר.

ומאז חגגנו הרבה פעמים אצלנו.
במקום המוכר כשיש את הפינה הפרטית לברוח אליה כשקשה ומציף.
והיה מוצלח מאד.
ובכל זאת עצוב לי.
קשה להסביר לאחרים את הקשיים שזה מעלה…
הם מכירים את איימי החייכנית שמנהלת איתם שיחות שלמות [על מה שמעניין אותה כמובן].
הם רואים ילדה שהתקדמה ופורחת.
ובעיקר הם רוצים לחגוג איתנו בארוחת חג משפחתית רגילה ושמחה.
וכיף לנו לדעת שאנחנו מוזמנים ורצויים.
ועצוב לי שאנחנו לא יכולים להתארח אצל מי שמזמין אותנו גם אם הוא אהוב עלינו.
עצוב לי שהמחיר המשפחתי הוא כזה לפעמים.