איימי אתמול רצה 420 מטרים במינימרתון ילדים של מירוץ סמסונג בתל אביב.
הילדה שלי שלפני שנתיים בקושי טיפסה שני שלבים בסולם.
הילדה שלי שלא עזבה את הרצפה כשהיא קופצת.
הילדה שלי שרעש והמון ומקומות חדשים הפחידו אותה עד אימה
החליטה שהיא תרוץ במירוץ.
התאמנה.
התכוננה.
בימים לפני המירוץ היו לנו המון שיחות.
איימי העלתה המון חששות.
מה יקרה אם יהיה לה קשה מדי?
מה יקרה אם היא לא תצליח להגיע לסיום?
מה יקרה אם פתאום המון האנשים יפחידו אותה?
מה יקרה אם יהיה יותר מדי רעש וזה יפחיד אותה?
מה יקרה אם היא לא תצליח?
אמרתי לה שאני מאמינה שהיא תצליח.
אמרתי לה שאני מאמינה שבהחלטה לנסות ולהתמודד מול המון חששות ופחדים שלה – זה כבר הופך אותה למנצחת.
אמרתי לה שאם תרצה להפסיק באמצע היא יכולה.
שאם תרצה ללכת במקום לרוץ היא יכולה.
שאם תגיע ותחליט שהיא לא רוצה לרוץ במירוץ זה גם בסדר.
שכל מה שהיא תרגיש שנכון לה יהיה בסדר.
אחותה המופלאה הכינה לה בהפתעה בבית ספר שלטים.
והסבירה שהיא ידעה שאיימי תנצח בכל מקרה. כי היא מנסה.
אז היא רצתה שאיימי תדע שהיא גאה בה.
איימי רצה אתמול 420 מטרים.
איימי רצה אתמול במינימרתון ילדים. בין המון המון ילדים אחרים.
וכשסיימה אמרה שזה היה קל וחבל שלא רשמתי אותה למסלול הארוך יותר של הקילומטר וחצי.
היא אמרה שהלב שלה דפק נורא מהר לפני שהיא התחילה אבל כשהיא רצה היא בקושי הרגישה אותו כי הריצה הייתה לה קלה.
הילדה שלי ניצחה.
היא החליטה להתמודד ולנסות והצליחה!
היא אמרה לי אחר כך שפחדה שלא תצליח אבל נזכרה שאמרתי לה שמה שחשוב זה לנסות והיא רצתה לנסות.
איימי הסבירה לי שגם אם לא הייתה מסיימת את המסלול עדיין היא ניסתה ולכן עדיין היא הייתה מנצחת אבל שאחרי שהיא סיימה את המסלול היא יותר מנצחת כי היא ניצחה את הפחד.
איימי שלי הייתה גאה בעצמה.
ואני? אני ניסיתי לא להתפרק מהתרגשות לידה. כי חששתי שהלב שלי יתפקע מגאווה.
ואז כשחשבתי שאני לא יכולה כבר להיות יותר גאה בה איימי אמרה לי בשקט:
"אמא את יודעת, אני חושבת שלא רק אני ניצחתי במירוץ הזה היה שם ילד אחד על כסא גלגלים והוא גם סיים את המירוץ כמוני רק על הכסא.
אבל הוא מנצח גם? נכון אמא?
אני מקווה שגם הוא גאה בעצמו כמוני."
ותמונה של האלופה:
Mommy Pooh 