השביל הזה שבו אנו הולכים….

השביל הזה שבו אנו הולכים / אהוד מנור

הדרך ארוכה ומפותלת
קוצים יש פה ושם, אך גם פרחים.

ולא תמיד אפשר לצעוד בתלם
בשביל הזה שבו אנו הולכים.

הדרך לא תמיד מוצאים בה גשר,
בסך הכל איננו מלאכים.

אבל תמיד ידענו איך לגשת
בשביל הזה שבו אנו הולכים.

הדרך היא קשה ולא נודעת
עוצרים בתחנות וקצת נחים.

חיוך רחב ועין שדומעת
בשביל הזה שאנו הולכים.

דרכים כבושות חותכות שבילים של סתר,
והנתיבים הם די מסובכים.

אך יש אחד בולט מכל היתר,
השביל שבו אנו הולכים.

הדרך שלנו בהורות מרגישה לי הרבה פעמים כמו שביל.
שביל שאנחנו כובשים במעלה הר.
צעד.. צעד…
למזלי תמיד יש לצידי לפחות מישהו אחד שצועד.
לפעמים מושך אותי לפעמים אני אותו לפעמים אנחנו צועדים יד ביד.
הולכים יחד לרוב הפגישות עם נשות המקצוע שמטפלות בבנותינו.
ולכל הפגישות בבית ספר.
את כל ההחלטות החשובות והמהותיות אנחנו  מקבלים יחד.
ההחלטה החשובה האחרונה שקיבלנו הייתה להעביר את איימי בית ספר עוד השנה.
הדרך לביצוע לא הייתה פשוטה.
אבל עשינו זאת. יחד. איימי עברה לאותו בית ספר בו לומדים שלושת אחיה.
ומתחילה להסתגל.
ובאותם ימים ממש של תחילת ההסתגלות של הילדה שלי.
הילדה שלי שעברה דרך ארוכה כל כך בשנים האחרונות.
הילדה שלי שהביסה כמעט את כל תחזיות המאבחנות ועברה את כל הציפיות.
הילדה שלי שממשיכה לטפס על ההר ולפלס לעצמה דרך.
דרך שהיא רק שלה.
מול הילדה שלי עומדת עכשיו הצעת חוק חדשה – "חוק האוטיסטים".
כבר עצם הכינוי שניתן לחוק מתסכל.
מדוע כל האנשים עם מחלות/לקויות/נכויות לא מגיע חוק?
מדוע אליהם המדינה לא מתייחסת?
ומה אם יש אדם/ילד שיש לו גם אוטיזם וגם משהו נוסף?
הוא יפול בין הכיסאות?
זו אחת הסיבות בגללן אני נגד החוק!
סיבה נוספת היא שהילדה שלי כאמור עברה את האבחנות והציפיות שהציגו בפנינו כשאובחנה.
אילו היינו מאמינים למאבחנים אז היא עד היום הייתה עם חיתולים ולא מדברת.
בטח לא משולבת במסגרת רגילה.
אנחנו האמנו בה. פתחנו קרן תרומות שתעזור לנו לממן את מה שהמדינה לא עזרה ולא יכולנו לממן לבד והשקענו בילדות.
והילדה שלי פילסה לה דרך. נלחמה על כל אבן בדרך.
והיא מצליחה. מעבר לכל הציפיות.
ועדיין היא עובדת קשה. וגם אנחנו. בכל יום מחדש.
איך ועדה תוכל להחליט מה הכי נכון בשבילה? איך הם ידעו מה היא צריכה כדי להמשיך לפלס לה דרך?
ומה אם מה שהם חושבים לא יעלה בקנה אחד עם מה שאנחנו? בדיוק כמו שהיה עם נשות הצוות בגן התקשורת שהייתה בו. כנגד כל ההמלצות בחרנו בדרך הפוכה ממה שהם אמרו. וזו הייתה הדרך הנכונה לה.
נלחמנו ואנחנו ממשיכים להילחם לאורך כל הדרך.
המלחמות לא נגמרות וכרגע לא נראה שיגמרו אי פעם.
אבל הילדה שלי היא המנצחת בכולן!
אם יעבור החוק החדש מישהו אחר יחליט בשבילה ובשבילנו.
עכשיו נדיבות זרים עוזרת לנו לממן את כל הטיפולים שעוזרים לה לפלס את דרכה במעלה ההר.
אם יעבור החוק הזה אנחנו לא יודעים מה יהיה. עתידה יהיה נתון בידי זרים שיחליטו על מעט התקציב שהיא זכאית לו עכשיו.
המשמעות היא שהם יוכלו למנוע ממנה עתיד בו היא גדלה להיות עצמאית כמיטב יכולתה ומתפקדת ומועילה לחברה.
הם יכולים להחליט שיהיה לה טוב יותר בהוסטל בעבודות מוגנות גם אנחנו והיא לא נחשוב ככה.
החוק הזה הוא רע! לכל התפקודים בעיני. לכל הילדים ולכל הבוגרים.
לאלו עם אוטיזם וגם לאלו שבלי אוטיזם ויש להם לקויות/נכויות/מחלות/קשיים אחרים שיאיר לפיד שהגיש את החוק לא חושב שמגיעות להם בכלל זכויות בחוק כזה.
אז מה כן?
במקום "חוק האוטיסטים" ראוי לקדם את הפרק האחרון בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות-פרק הדיור וסל סיוע אישי. חוק שמביא לידי ביטוי את כבודם וזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות בהתאם לאמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלויות.

בתוך המרתון היומיומי שלנו וכל הפגישות עם כל הצוות שמטפל בבנות שלנו לפעמים אני מרגישה שלא נשאר לי זמן לנשימה. ואז קורה משהו כמו החוק הזה שגוזל ממני עוד נשימה ומוסיף עוד דאגות וחרדות לעתידן ויכולתנו לקדם אותם לעתיד שאנחנו מקווים בשבילן ובשביל האחים הגדולים שלהן.
וגוזל נשימה ומוסיף דאגות וחרדות להורים של החברים והחברות שלהן – אלו שעם אוטיזם ואלו שעם מחלות וקשיים ונכויות ומחלות אחרות.

ואני יודעת שבשביל הזה למען העתיד של ילדינו שבו אני והרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים אחרים צועדים נמשיך לצעוד בו יחד! ולהילחם יחד למען העתיד של כל ילדינו!
אני מקווה שיום אחד השביל הזה שאנחנו והרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים  צועדים בו נגלה בו יותר פרחים מקוצים.
יותר גשרים מפיתולים ותהומות.
שנוכל לרדת רגע מהשביל ולעצור לפיקניק שמח משותף במקום לתכנון המאבק הבא…
הלוואי….

 

פינת הכישלון היומי

חברתי היקרה דנה דימנט מפרסמת כבר חודש בפייסבוק שלה מדי יום את פוסט הכישלון היומי ומונה קבל עם ופייסבוק את כשלונותיה כפי שהיא רואה אותם בכל מיני כיוונים ותחומים ומתכוונת להמשיך בזה שנה!
בהתחלה כשהיא רק התחילה את הפינה רציתי לקחת כל דבר שהיא כותבת ולהראות לה מנול זה את הטוב …
הטוב שבה.. הטוב שהיא מפיצה סביבה… חשבתי אולי היא צריכה שיגידו לה? אולי היא לא רואה? אולי היא לא יודעת?
אבל שתקתי.
למדתי לעשות את זה בשנים האחרונות. אני עוד מתאמנת אבל מצליחה יותר ויותר.
לשתוק. לחכות רגע.. לא ישר להגיד מה שקופץ לי לראש. אז החלטתי לחכות ולשתוק בנתיים…
וקראתי אותה יום ועוד יום והמשכתי לשתוק ואז הבנתי..
היא כל כך טובה בלראות את הכשלונות!
היכולת לראות אותם להצליח לנסח במילים.. לעמוד מולם…
מול כל המקומות שבהם היא מרגישה היא הכי חלשה וכי קטנה והכי לא מסוגלת…
היכולת לזקק את זה למילים.
היכולת לעמוד מול עצמה.
הלוואי ואני הייתי מצליחה ככה…
לעמוד מול כל חסרונותי וכל כשלונותי להישיר מבט ולהמשיך לכישלון הבא.
אולי אם יותר אנשים יצליחו לראות בעצמם את הכשלונות והחסרונות שלהם הם יצליחו לבקר פחות אחרים.
אולי אם נצליח להסתכל על עצמנו בעיניים פקוחות כאלה יהיה מקום לכולם.
לא נצטרך להקטין אחרים לא נפחד מאחרים כי הם שונים מאיתנו.

לפעמים להסתכל על הכשלונות שלי זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם.
ולפעמים לפעמים זה מזכיר לי שזה מה שאני…  בת אדם…

ילדת בת מצווה – אמא בת מצווה

איך מסכמים 12 שנות הורות בפוסט אחד?
איך מסכמים 12 שנות גידול אחת הילדות המופלאות חכמות מפעימות ומרגשות בפוסט אחד?
איך אפשר להסביר כמה למדתי ואני לומדת איתה וממנה?
אולי תמונות יעזרו לי?
ב- 4.11.03 נולדה לי ילדה.
ב- 4.11.03 הפכתי לאמא.
או אולי יותר מדוייק היא הפכה אותי לאמא.
בשניה…
למרות הלידה הארוכה והכאבים ולמרות שחיכיתי עד שנתנו לי לראות אותה ולהחזיק אותה התאהבתי מייד.
יצורה קטנה ומתוקה.
שמה נבחר הרבה לפני היותה אבל במהלך ההריון נוספו לו משמעויות  –
י' – האות הראשונה בשם של אבא שלה.
א' – האות הראשונה בשם שלי.
כך שתמיד, בכך מקום בו תהיה, תדע שאנחנו איתה ושתמיד יש לה לאן לחזור.
ג' מגניה. גניה ברמן – אשה אהובה שהייתה לי אמא שניה ונהרגה באחד הפיגועים בי"ם כשהייתי בהריון                                עם גיא והיה לי חשוב למצוא את הדרך שלי להנציח אותה.
נולדה לנו ילדת חורף אמיתית. שונאת גרביים והרבה שכבות. ואוהבת גשם.
כשהייתה לא רגועה או כאובה תמיד עזר טיול בגשם. וגם כשגדלה טיולי גשם ושלוליות היו אחד הדברים האהובים עליה.

ילדה מופלאה כבר אמרתי?
היינו מטיילות כשאחיה הקטן עלי במנשא והיא עוצרת ליד כל ערוגת פרחים לנהל שיחות עם הפיות.
היינו עומדות ומדברות איתן. ממציאות סיפורים שהיינו לוקחות איתנו וממשיכות בבית.
היום היא כבר כותבת את הסיפורים בעצמה בלי לשתף אותי בהם….

מאז שנולדה הייתה גיא ילדה מיוחדת ועם הולדת אחיה הפכה לאחות מיוחדת במינה!
בגיל 4 גיא כבר הייתה אחות גדולה לאח קטן ואחות קטנה. ובגיל 6 וחודש הייתה אחות בכורה לשלושה אחים [אח ושתי אחיות] קטנים.
כשאיימי אובחנה [בגיל שנתיים וארבע] גיא שאלה כל מיני שאלות ועזרנו לה לכתוב אותן ולחפש את התשובות.
את המסמך הזה שלחנו במייל לכל חברינו וקרובינו וככה סיפרנו על האבחון.
בהמשך עמותת אלו"ט ביקשה את אישורנו לפרסם את מה שכתבה גיא בבניוזלטר שלהם.
ילדה מלאת שמחת חיים.

בכל גיל היה [ועדיין יש] לה חיוך שהאיר את כל החדר.
צחוק מתגלגל שתמיד סחף אותנו אחריו.
עקשנות שלא נגמרת [מעניין ממי ירשת את התכונה הספציפית הזו בעוצמה כזו]…
סקרנות …
אהבת רכישת הידע…
הילדה המופלאה שלי שגדלה להיות נערה מופלאה.
שאני לומדת איתה וממנה ועליה על הורות והתבגרות, סבלנות, חוכמה, רגישות, סובלנות וצניעות,
על שאילת שאלות וחיפוש תשובות, על תסכולים והצלחות.
ובעיקר על אהבה!
הילדה הזו שבחרה בי להיות אמא שלה.
ואני זוכה ללוות את הגדילה וההתבגרות שלה.
וכשהיא מרשה, גם לחבק ולנצור רגעים.

ילדה מופלאה שלי!
אני שמחה וגאה להיות אמא שלך!
את מתמודדת עם כל הרבה אתגרים, משפחתיים ואישיים, וצולחת את כולם.
מקווה שתמשיכי לצלוח את כל האתגרים שעוד יבואו בראש מורם וגאווה עצמית.
מקווה שתמיד תצליחי לראות את החוזקות שלך ולהאמין ביכולות שלך.
הייתי רוצה שתצליחי לראות את עצמך מהעיניים שלנו ולו רק לכמה דקות ואולי אז תלמדי להאמין בעצמך כמו שאנחנו מאמינים.
אני מאחלת לנו שיהיו לנו עוד המון שיחות ודיונים כי אני לומדת על העולם ועל עצמי כל כך הרבה יחד איתך ודרכך.
אני רוצה לאחל לך כל כך הרבה:
שתמיד תאהבי את עצמך ותיהיי גאה במי ומה שאת.
שתישארי סקרנית ותמשיכי לחקור כל מה שמעניין אותך עד שתמצאי את כל התשובות!
שתישארי אחות מופלאה כמו שאת
שתמיד תמיד תדעי ותרגישי כמה את אהובה!
שתישארי את בדיוק כמו שאת – כי את כמו שאת ככה זה הכי טוב!

אני מאחלת לך שתדעי לראות את הטוב שבך ואת החוזקות שלך.
שתצליחי לראות את היכולות שלך ולהאמין שאת יכולה הכל.
שכשלונות, אם יהיו, ידרבנו אותך להמשיך ולנסות יותר מייאשו ויגרמו לך לוותר.
שתדעי תמיד כמה את אהובה ומופלאה ונהדרת בעיננו ובכלל.
אני רוצה לאחל לך שנה נפלאה מלאה באמונה עצמית, חברות וחברים
שנה מלאה בשמחת חיים ובחוויות חיוביות.
שנה של התגברות קלה יותר על אכזבות.
שנה מלאה בדברים ואנשים שתאהבי ויאהבו אותך, בדיוק כמו שאת.
שנה מלאה בלימוד דברים חדשים.
ילדה שלי אני רוצה לאחל לך את העולם כולו.
שנה נפלאה, מרתקת ונהדרת.
שלא תפסיקי להאמין בעצמך!
שלא תפסיקי לחלום!
שתזכרי כל יום וכל רגע כמה אנחנו אוהבים אותך.

וזה השיר שדיקלמתי לך כשהיית בבטן וגם אחרי נולדת ומלווה אותך מאז:
תפילה ראשונה\ יהונתן גפן

שתדעי שהעולם הוא גלגל,
[ומלא פינות, למרות שהוא עגול].
ואמא ואבא אוהבים אותך אבל
גם הם לא יודעים הכל.

שתדעי ללכת לאט ומהר
ומתי ואיפה לעצור.
וגם ביום חשוך וקודר
תטפסי לך על קרן של אור.

שתאירי פנים באותו חיוך
גם למלך וגם לנווד,
ושאף פעם אף פעם
לא תהיי לבד.

 

אחאות…

עוד יומיים אני הופכת לאמא לילדת בת מצווה.
היום לפני 12 שנים רק חיכיתי להפוך כבר לאמא!
לא חשבתי ששש וקצת שנים אחר כך כבר אהיה אמא לארבעה.
ושחיינו יעברו כל כך הרבה מהפכות וטלטלות בשתיים עשרה שנים.
מעולם לא דמיינתי את עצמי אמא לבת עשרה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב [או לחשוב]…

אתמול וביום שישי נכחתי בכנס המצויין "מדברים אוטיזם" מאז שאיימי אובחנה זה הכנס היחיד שאני מקפידה לפרגן לעצמי כל שנה.
ברגע שכנס נגמר אני מתחילה לחסוך לכנס הבא.
בכל שנה בכנס יש יום סדנאות שבו תמיד קשה לי לבחור על מה לוותר ולמה ללכת.
שנה אחת התחרטתי על סדנה אחת שבחרתי בה.
חוץ מזה בכל שנה אני יוצאת משם עם יותר ידע ויותר שאלות.
יום נוסף היה יום הרצאות שבחלק שלו שנכחתי בו [לא שרדתי את הכל בכל זאת קשיי קשב …] היה מרתק ומלמד.

בהקדמה ציינו שבתחילת 2016 יערך יום עיון על אחים של ילדים בספטקרום.
ואז הבנתי שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה שהתחלתי לכתוב מזמן ומאז שוכב לו בטיוטות ומחכה שאסיים אותו.

יש לנו בבית את כל סוגי האחים כמעט…
אחות בכורה לשלושה אחים אחים קטנים ממנה.
אח שיש לו אחות גדולה ושתיים קטנות.
אחת קטנה עם שלושה גדולים ממנה.
שתי ילדות עם אוטיזם.
לכל אחת מהן יש אחות בבית עם אוטיזם.
שני אחים גדולים שיש להן שתי אחיות קטנות עם אוטיזם.
שתי ילדות עם אוטיזם שיש להן שני אחים גדולים.
בקיצור שמח פה…

כשגיא, בכורתינו, נולדה השיחה הראשונה שלי איתה אחרי לידה של 3 ימים כשסוף סוף קיבלתי אותה אלי הייתה לספר לה איך קוראים לה ושאח שלה שיוולד עוד שנתיים יוולד בבית.
אמא שלי שקלה להזמין את המחלקה הפסיכיאטרית אני חושבת.
אבל בסופו של דבר כך היה.
כשגיא היתה בת שנה ועשר נולד אחיה והיא הפכה לאחות גדולה.
הקבלה שלה את אחיה הייתה כל כך טיבעית ומופלאה.
היא שמחה על היותו. ושמחה איתו. ובכלל הייתה ילדה שמחה גם לפני שנולד וגם אחרי.
ועם גדילתו הדביקה אותו לאט לאט בשמחת החיים שלה.
והצחוק המתגלגל של שניהם הוא עד היום אחד הצלילים האהובים עלי.

שנתיים וחצי אחכ איימי נולדה.
וכראוי לאחות גדולה אז גיא שמחה על הולדתה אבל הגיבה במקומות אחרים את חוסר שביעות רצונה מהחידוש.
מה שכמובן לא הפריע לשלושתם לשחק יחד ולגרור מדי פעם גם את איימי לפרצי הצחוק המתגלגל שלהם.
שניהם קיבלו את איימי כמו שהיא. זו האיימי שהם הכירו וגדלה לצידם.
מעולם לא העלו שאלות על התנהגותה. הסבירו בטבעיות לחברים שהיא בוכה כי קשה לה או כי היא לא יודעת לדבר במילים.
כבר סיפרתי בעבר  שכשסיפרנו לה על האבחון של איימי [גיא הייתה אז בת 6 וחצי בערך] היא מייד התחילה לשאול המון שאלות.
וגם חיפשה תשובות.
עזרנו לה בכתיבת הדברים ויצא מסמך ששלחנו לחברים ובני משפחה במייל וככה סיפרנו על האבחון של איימי.
ומאז לא פעם שאלות שלה והצורך לענות לה גורם לי לבדוק דברים עם עצמי ולדייק דברים ולבחון דברים.
גם אחיה שואל ושאל. אבל לפעמים פחות ממנה.

אני מאמינה שהקבלה שלהם את איימי בדיוק כמו שהיא. ובהמשך גם את אורי.
השהיה שלהם איתן הדרישה הבלתי פוסקת שלהם לתקשורת מהן כמו כל אחים לצד זה שהן רואות את התקשורת בין שני הגדולים היא בין הגורמים שהכי קידמו ומקדמים אותן.
יש להן בבית מודל ליחסי חברות  – כולל משחקי דמיון, קופסא כולל ויכוחים ופתרונם או בלי פתרון. כולל שיחות על מליון ואחד נושאים מענינים יותר ופחות.
העובדה שיש להן בבית היכולת לצפות ביחסים כאלה, רגילים בין ילדים/בין אחים, העובדה שהן יכולות לשאול את האחים שלהם שאלות והן מקבלות תשובות.לדעתי מלמדת אותם בחלק מהמקרים על התנהגות רגילה יותר מכל טיפול שהיינו יכולים לשלוח אותן.
אורי נולדה כמה חודשים לפני האבחון של איימי.
ואובחנה שנתיים אחריה.
כשהיא אובחנה גיא כבר לבד שאלה אותנו במהלך הזמן אם אורי גם עם אוטיזם.
חלק מהסימנים היו דומים והמילה הייתה שגורה בבית ולא הפחידה אותה.

ללא ספק לאורי היה קל יותר.
מאחר והיה לה  לא רק את אחיה הגדולים אלא גם את איימי שסללה לה את הדרך לאורי היה קל יותר.
תהליך הבדיקה העצמי שלה ושהשאלות שהיא שואלת על אוטיזם שונות משל איימי.
היא גדלה לתוך מציאות בה יש אחות שמלווה במסגרת במשלבת והכירה את המילה משלבת אולי עוד לפני שידעה לדבר מה שהפך את ההליכה שלה למסגרת עם משלבת לטיבעית מאד עבורה.
וכשילדים שאלו אותה למה יש לה משלבת היא ענתה: "כי אני צריכה".
בפעם הראשונה שאיימי דיברה איתה באופן ישיר על אוטיזם.
אורי נעמדה מולה עם ידיים על המותניים והתריסה: "אני לא אוטיטית אני בת ארבע!"
איימי כמובן לא ויתרה והעלתה מאז את הנושא עוד כמה פעמים מולה ומולינו.
היא בוחנת את הדמיון והשוני בינהן.
לפעמים זה מפריע לה ולפעמים מעודד אותה.
נכתבו כבר הרבה מחקרים על אחים לילדים עם צרכים מיוחדים.
מצאו שהם גדלים לרוב להיות אנשים רגישים יותר, מקבלים יותר, קשובים יותר.
הרבה מהם פונים למקצועות טיפוליים.
אני בהחלט רואה את זה בבית – הגדולים שלי הם בהחלט ילדים רגישים, סבלניים וקשובים לסביבתם יותר מילדים אחרים בני גילם [ולא רק אני חושבת ככה] .
אבל אין לי ספק שהם גם משלמים מחיר. ולא תמיד הוא פשוט.
אין לי ספק שיש גם חסרונות במצב הזה או כמו שגיא אמרה לי לפני כמה שנים:
לפעמים אני רוצה שאוכל לנהל עם איימי שיחות רגילות. סתם שיחה של אחיות כמו שאני רואה חברות שלי מנהלות עם האחיות שלהן.
אין לי ספק שיש גם חסרונות בלגדול עם אחיות עם אוטיזם.
לפעמים הצורך להתחשב בהן או להסביר אותן לסביבה הוא מעיק ומקשה ונמאס.

איימי הסבירה לי באחת השיחות שערכה איתי על אוטיזם שזה עוזר לה שיש לה אחות עם אוטיזם כי ככה במשפחה היא לא שונה במובן הזה.
בכתה היא היחידה עם אוטיזם אבל בבית לא, אפילו אם האוטיזם של אורי שונה משלה.
ואני מקווה שזה בדיוק ככה – לכל אחד פה בבית יש את המקום שלו.
עם החוזקות  והחולשות.
את החוזקות אנחנו משתדלים להאיר ובחולשות אנחנו משתדלים להקל ולחזק אם אפשר ולפעמים פשוט לתת להן להיות.
מותר גם להיות חלשים. גם לי יש צדדים חלשים. בחלקם אני משתפרת עם השנים וחלקם לא ישתפרו כבר אף פעם.

ארבעה ילדים זה הרבה.
בכל משפחה.
כל ילד הוא מיוחד תמיד.
כשיש במשפחה של ארבעה ילדים שתי ילדות עם צרכים מיוחדים אני חושבת שהמורכבות עולה.
אבל אני יודעת שגם לנו היה אחרת בגלל שהיו ילדים גדולים בבית.
קודם היינו הורים ואחר כך הורים לילדה עם אוטיזם.
משיחות עם הורים אחרים עם ילדים עם אוטיזם אני בהחלט מאמינה שזה משפיע.
העובדה שכבר היינו הורים אולי עזרה גם בזיהוי חלק מהקשיים מוקדם יחסית.
גם בהתמודדות עם האבחנה.
ולמרות שלצד העובדה שזה שיש עוד ילדים יש צורך בחלוקת משאבים אחרת זה חיסרון שלפעמים הוא גם יתרון.
כי לפעמים הם אלו שמזכירים לנו שאנחנו משפחה.
פשוט משפחה וצריכים לפעמים פשוט להיות יחד ולהנות יחד רק בשביל הביחד.
בתוך המרתון היומיומי לפעמים אנחנו שוכחים את זה ולראות את ארבעתם משחקים ורבים ומשלימים וצוחקים יחד מזכיר לי שזה מה שחשוב.
הביחד הזה.
הביחד הזה שלהם שאני מקווה שישאר להם גם כשאנחנו כבר לא נהיה.