בין חרדה לחוסר ביטחון

מזה מספר ימים שאנחנו נסערים מאירועים  שקרו בכתה של איימי.
התלבטנו מאד מאד אם להעלות את תחושותינו על הכתב ולשתף כאן.
בחרנו שכן.
אני לא ישנה בגלל זה כבר כמה וכמה וכמה לילות, זה ממלא אותנו דאגות וחרדות גם בימים, ואני רוצה לפרוק ורוצה לצעוק והבלוג הזה הוא הדרך שלי לצעוק ולבכות.
ברור לנו שנחפש פתרונות בתוך מערכת החינוך כי, לצערנו, כרגע לא נראה לנו שנכון לאיימי להיות בחינוך ביתי.
הפוסט נכתב כמובן בלי שמות [למעט של איימי שלנו] ואין ציון שם בית הספר בו קורים הדברים.
הבנתי, לצערנו, משיחות עם חברות וחברים שהוא היה יכול לקרות בהמוני בתי ספר אחרים בארץ באותה מידה….

בכתה של איימי כמו כמעט בכל כתה בארץ יש גם ילדים אלימים.
ילד אחד הוא אלים במיוחד.
שנה שעברה ילד אחר מהכתה חזר עם סימנים אדומים סביב הצוואר אחרי שאותו ילד חנק אותו.
זריקת כיסאות ודחיפת ילדים היו אירועים שגרתיים, כמו גם סתם השתוללות בכתה והפרעה לשיעורים.
כאחת מנציגות הוועד השתתפתי בפגישה עם המנהלת והיועצת בשנה שעברה שבה ביקשנו לדעת כיצד מגינים על ילדנו ומוודאים את בטחונם וגם את השקט בשיעור כדי שיוכלו ללמוד. הבטיחו לנו שהעניין בטיפול.
השנה מתחילת השנה היו תקריות שונות.
אחת החמורות שבהן הייתה לפני שבוע כשהילד בחר להצמיד מספריים לפנים של ילד באיום.
ביום שני בבוקר, שלושה ימים לאחר מכן, אני בלווית עוד אימהות מהכתה הגענו לפגישה עם המנהלת, המחנכת והיועצת כדי להשמיע את חששותינו ולשמוע כיצד מתכוונים להגן על ילדינו.
שוב שמענו שיש ועדות ומנסים למצוא פתרונות ושנסמוך עליהם וכמובן שביטחון ילדינו בראש מעיינהם.

באותו יום אחת מבנות כיתתה של איימי ששיחקה בהפסקה עם חברותיה וצעקה בתוך התלהבות המשחק – שולחן נדחף לכיוונה ובמזל היא לא נפגעה, שניות לאחר מכן הוצמדו לפניה מספריים פתוחים תוך איום: תיזהרי ממני!
איימי אמרה שלאחר מכן התקשרו להורים שלו שיבואו לקחת אותו.

בשיעור מוסיקה באותו יום למדו את השיר למה במכות של אהוד מנור.
השיר נפתח במילים:
"כשאני הולך לבית הספר
  לפעמים אני פוחד,
  כי אני אף פעם לא יודע
  לקראת מה אני צועד.
….                  "

בשיעור שלאחר מכן נעשתה שיחה עם הילדים על כך שאסור לצעוק כי זה לא מתחשב ועלול להפריע למישהו אחר. הוזכר גם שאסור להרביץ.
המסר שאיימי יצאה ממנו מהאירוע היה שכנראה הילדה אשמה כי היא צעקה והפריעה לילד ולכן הוא הגיב כמו שהגיב.
חשבתי שאולי הבעיה היא בהבנה של איימי את המסר שניסו להעביר, ובדקתי עם מספר אימהות אחרות וגם ילדיהן יצאו עם אותו מסר.
זה המסר שהם הבינו בבית ספר – הילדה אשמה.
אני רוצה לחזור על זה שוב – ילדים בכתה ב' בביס יסודי רגיל שחווים אירועי אלימות חוזרים ונשנים בכתה על ידי בן גילם – יצאו משיחה שנעשתה בכתה על אירוע של איום בכלי נשק חד על בת כיתתם עם המסר שהקורבן אשמה!!

ביום חמישי לאחר כיפור הילדים חזרו לבית הספר.
הילד הושעה את היומיים שאחרי כיפור.
או כמו שהילדים אמרו – קיבל חופש ארוך מכיפור עד סוף סוכות.
באחד השיעורים המנהלת נכנסה לדבר עם הילדים.
אני כותבת את תיאור הדברים שקרו בשיעור אחרי השיחה כפי שאיימי סיפרה לי במילותיה:
בשיעור  המנהלת נכנסה לכתה לדבר על האירוע שהיה.
היא דיברה על זה שאסור להתנהג באלימות.
לא פיסית ולא מילולית כלומר לא במכות ולא במילים אלימות.
הרגשתי עצוב שהילד לא בכיתה לשמוע את מה שהמנהלת אומרת וחשבתי שהיה יותר טוב אם היא הייתה אומרת את כל הדברים האלה כשהוא בכיתה ולא בחופש בבית.
בזמן שהיא דיברה הרגשתי כאילו אני במקום הילדה שנפגעה חשבתי שאולי אחרי סוכות כשיחזור יתנהג אותו דבר וירביץ שוב ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה.
ואז התחילה לכאוב לי הבטן. ובראש היה לי רעש מכל המחשבות:
"הוא ירביץ לי" "את לא יכולה להתגבר"  ועוד מחשבות…
הרגשתי כאילו החשש השתלט על הגוף שלי במקום שאני אשלוט בו.

הרגשתי שאני חלשה נורא ואז ביקשתי מהמשלבת ללכת הביתה.
כשיצאנו מביס הרגשתי יותר טוב.
הבטן הפסיקה לכאוב והמחשבות נרגעו.

לפי המשלבת איימי בבת אחת החווירה לגמרי, הזיעה כולה ובקושי הצליחה להחזיק את עצמה.
הן התקשרו אלי ואחרי כמה דקות שיחה איימי הצליחה להירגע מספיק כדי להמשיך ללכת.
כשיצאו מבית הספר חזר לאיימי הצבע לפנים והיא נרגעה מספיק כדי שאפשר יהיה להסיח את דעתה בשיחה על דברים אחרים עד שהגיעו הביתה.

הילדה שלי חוותה התקף חרדה בבית ספר!
בבית היא בכתה שוב וביקשה לא ללכת לבית ספר.
את כל תיאור המקרה שכתבתי מפיה היא הכתיבה לי לבקשתי כשניסיתי להבין מה קרה.
היה לי חשוב להבין ממנה במילים שלה מה קרה.
המודעות העצמית המפותחת שלה שהביאה אותה היום למצב שהיא יכלה להסביר לי ש"החשש השתלט לי על הגוף והרגשתי חלשה" מצד אחד הייתי גאה בה מאד על היכולת להסביר לי במילים את מה שהרגישה מצד שני עצרתי בקושי את הדמעות שלי על כך שזה מה שהילדה שלי חווה בבית ספר.

הילדה שלי שנאבקה ונלחמה בחרדות ובפחדים ובחששות והתקדמה פלאים. הילדה שלי שמעולם מעולם לא חוותה התקף חרדה במסגרת וכבר מעל לשנה לא היו בכלל התקפים כאלה חוותה אחד כזה אתמול בכתה ב' ועם כל ההתקדמות המפעימה שלה הצליחה גם להסביר במילים בדיוק מה קורה לה: "פחדתי מדי" "הפחד השתלט עלי".

הילדה שלי לא מרגישה בטוחה. לא מרגישה מוגנת.
היא חוששת ממתי יגיע תורה להיפגע.
היא לא ישנה טוב בלילה. היא מתקשה להירדם בגלל מחשבות מפחידות ומתעוררת מסיוטים.
ושלשום – שלשום היא פחדה כל כך שקרסה.
ואני איתה…   ערה כבר יותר לילות משאני יכולה לספור.
ולצערי, כבר לא יכולה להרגיע ולהבטיח בלב שלם שהיא בטוחה ומוגנת.

אתמול איימי נשארה בבית.
ונראה שגם אחרי סוכות היא תישאר בבית עד שנרגיש שבית הספר נותן מענה למצב והילדה שלי יכולה ללכת לבית ספר שבו היא ואנחנו מרגישים שהיא בטוחה ומוגנת.

7 מחשבות על “בין חרדה לחוסר ביטחון

  1. קראתי וזה מפחיד, זה מפחיד שזה המצב בבית ספר יסודי – כיתה ב'. מפחיד שזה בהוד השרון – עיר עם שם עוד יחיסת טוב – שמרו על איימי ותהיו חזקים – על תוותרו – לכל בית ספר יש מפקח של משרד החינוך, יש ערייה, ואם גם זה וגם זה לא הולך אז יש את הנשק הכי חזק במקרים כאלה – המקלדת – שתפי בכל הכוח – בפורומים של הורים בפורמים של העיר בדף של בנט שתפי כדי שידעו מה קורה.

    בהצלחה,
    ערן

  2. לצערי אני מצטרפת לתחושת חוסר האונים דווקא כמחנכת. המערכת לא יודעת להתמודד, עיקר תשומת הלב והטיפול מופנים לילדים שנוהגים באלימות ושאר הילדים בכיתה צריכים פשוט לספוג ולהמשיך הלאה. אף אחד לא עוצר לבדוק מה איתם, איך זה משפיע עליהם. אני שמתי לעצמי כמטרה עליונה למגר את האלימות מהכיתה כדי שהילדים ירגישו שהם מגיעים למקום בטוח, אבל זה מאוד מאוד קשה.

    • לא מבינה בכלל את התגובה שלך במחנכת. ילד בכיתה ב' הוא לא "אלים" אלא הילדים האלה כולם נעדרי השגחה. איפה היו המורים שאמורים לשוטט מעל ראשם של הילדים גם בהפסקות כדי לייצר אווירה של כללים ולתווך ביניהם? מה זה תרבות של "בעל זבוב"? ואנחנו מצפים מילדים בני 7 שיבינו לבד את גבולות השימוש בכוח ואסור ומותר? כבר נחפזת להגדיר אותו כ"ילד אלים"?

  3. כאמא אני מבינה אותך מאוד, זוכרת כמה כאבתי כשבנותיי חוו , לא אלימות פיזית, אך חוויות לא נעימות אחרות .
    אני גם מחנכת של ילדים צעירים כך שאני יכולה לראות את התמונה ממש מול עיניי. וזה לא קשור לאזור מגורים זה או אחר!
    ברור ושקוף שיש כאן ילד במצוקה גדולה שאינו מקבל טיפול, לפחות לא טיפול מועיל, שאולי נמצא במסגרת לא מתאימה עבורו.
    אבל, דעתי הצנועה היא שהמנהלים והיועצים צריכים לדאוג שהילד הזה יקבל מענה ( טיפול , מסגרת אחרת,וכו). ההנהלה צריכה גם לקחת אחריות על שלומם של הילדים שחווים חוויות כאלה.
    מעל הכול צריכה להיות תחושת מוגנות לכל ילד. בית ספר ולימודים והישגים לא מתקיימים בסביבה לא מוגנת.
    מניסניוני כשמנהלת רואה את זה כך היא מוצאת את הכלים כדי לפעול ובמהרה. הפתרון שאיימי תישאר בבית צריכה להדאיג מאוד מאוד את הנהלת בית הספר.
    איימי שלך מרגישה מוגנת כנראה עם המורה המשלבת, דבר גדול, ועם משפחתה. היא יכולה לדבר על רגשותיה ובך שומרת על עצמה ומוצאת את דרכה להישאר מוגנת. כל הכבוד לה! נשמח לשמוע על התפתחויות חיוביות.

  4. כיועצת בית ספר יסודי וכאמא לילדה בכיתה ב', אני רוצה לומר שזה מפחיד. אני גם רוצה להאמין שהמערכת עושה את מירב המאמצים על מנת לטפל בילד. כפי שנאמר כאן קודם, יש כאן ילד מסכןן, כי ילד שמרביץ זה ילד שסובל. אין ספק שאחרים לא אמורים לקבל את הריקושטים. אבל גם בעזרת טיפול, התהליך לוקח זמן. מה שכן, עד שהטיפול יעזור, יש להיות צמודים לילד, לוודא שאינו פוגע באחר, למשל בעזרת מורה תורן של ההפסקה. מאוד יכול להיות שהילד אינו מתאים למסגרת ואם זה המצב, גם להוציא ילד מתוך מסגרת אינו מהלך פשוט. צריך גם לחשוב על טובתו של הילד. להערכתי, המנהלת נכנסה לכיתה למען הרתעה, לא קשור לילד המרביץ אלא בעקבות האירועים.
    שיהיה בהצלחה, ואני מאמינה שהמנהלת והיועצת והמחנכת לא מסתכלות על המצב כמה בכך ופועלות מתוך מחשבה.

  5. פינגבק: עדכון… | Mommy Pooh

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s