נפילה כואבת…

אתמול אורי נפלה.
היא טיפסה על סולם חבלים שטיפסה עליו כבר אלפי פעמים בעבר אבל הפעם נפלה.
אף אחד מאיתנו לא היה לידה באותו רגע. או יותר נכון היינו במרחק שניה ממנה אבל באותה שניה של הנפילה אף אחד לא הסתכל עליה. שמענו בום חזק ותוך שניה היא הייתה על הידיים של אבא. בוכה.
ראינו מייד שהיא קיבלה מכה במצח ובלחי בצד ימין. ושם גם אמרה שכואב לה.
שמנו משחת רסקיו שהיא משחת הקסם הביתית שלנו.
והבכי לא נפסק.
ביקשנו ממנה ללכת ממני לאבא והיא הלכה ללא בעיה ואז ביקשה רק לשבת על אבא.
ועדיין בכתה.

בהיותה ילדה היא נפלה כבר אי אילו פעמים בעבר. וכמובן גם האחים שלה.
היא בכתה מה שעל פניו נראה לנו כמו סימן טוב.
וחוץ  מזה לא היו סימנים מדאיגים – היא דיברה לעניין, הלכה כרגיל,לא הקיאה.
התלוננה על כאב באזור המכה מה שנראה הגיוני.
רק לא הפסיקה לבכות.
חשבנו שאולי המכה הייתה חזקה משחשבנו.
אבא לקח אותה להתקלח במחשבה שאולי המקלחת תעזור קצת להרגעה.
במקלחת היא הקיאה.
אחרי המקלחת היא כבר נראתה לגמרי לא בסדר.
לא הצליחה ללכת כמו שצריך.
לא הצליחה לענות על שאלות פשוטות.
התבלבלו לה מילים.
ביקשה לאכול וכשהגשנו לה אוכל ניסתה לנגוס בצלחת במקום באוכל ואפילו לא הרגישה עד שהערנו לה והגשנו לה את האוכל לפה.
ופתאום בבת אחת נראתה מאד מאד עייפה למרות שעוד לא הייתה שעת השינה שלה.
החלטנו לנסוע למיון.

נסענו למיון מאיר.
בדרך ישבתי לידה ודיברתי איתה כל הדרך כדי שתישאר ערה.
גם בדרך היא דיברה מבולבל ולא לעניין ולא ידעה לענות על שאלות פשוטות.
חיכינו במיון לתורינו היא ישבה על אבא וניסינו להחזיק אותה ערה.
קטנתי הייתה בידיים של אבא בעיניים עצומות וכשביקשתי ממנה לפתוח עיניים צעקה עלי שהן פתוחות.
ולא הפסיקה לבכות.

אחרי בדיקה ראשונית במיון ובדיקה של כירורג ילדים נשלחנו למיון ילדים.
אורי בנתיים כבר לא החזיקה מעמד ונרדמה על אבא אחרי בכי ועוד הקאה.
במיון ילדים בדק אותנו רופא מקסים – ד"ר עומר רביב.
שאמר שניתן לה לישון ובנתיים שאל אותנו שאלות וענה באריכות וסבלנות לכל השאלות שלנו.
ואז הערנו אותה והוא בדק אותה בעדינות וסבלנות ככל ששיתפה פעולה והיה יצירתי בביצוע הבדיקה בהתאם למידת שיתוף הפעולה שלה.
כשסיים נתן לה תעודה ומדבקות.
לנו הסביר לאילו דברים לשים לב ובגלל מה כדאי לחזור לבדיקה.
אורי כשהתעוררה כבר נראתה גם לנו הרבה יותר טוב.
ענתה לעניין.
ובזמן שחיכינו שהוא יכתוב את ההמלצות שלו היא נתנה לנו יד והלכה איתנו כמו שצריך.
שנינו היינו כבר יותר רגועים וגם היא.
חזרנו למיון הרגיל לחכות למכתב שחרור.

כל הדרך הביתה אורי דיברה על הרופא הנחמד שנתן לה תעודה כי היא הייתה אמיצה וגיבורה.
בלילה ישנה בקושי והתעוררה המון אבל בבוקר קמה עם מצב רוח, כמעט ללא כאבים וסימנים צבעוניים באזור המכה אבל חזרה להיות עצמה.
היא סיפרה בגאווה לאחים שלה שהרופא נחמד בדק אותה ושהייתה אמיצה וקיבלה תעודה.

ואני?
שמחתי שככה זה נגמר.
שמחתי שנסענו לבדוק.
שמחתי שדווקא הרופא הזה בדק את הילדה שלי במלוא הסבלנות והעדינות והיצירתיות.
שהוא הקשיב לנו ושמע אותנו באמת גם כשהסברנו שלא בטוח שאפשר לסמוך על מידת הכאב שהיא מתארת.
גם כשתארנו את סימני הבלבול שאנחנו ראינו קודם. הוא הקשיב. ושמע. והתייחס ברצינות.
ונתן לנו מענה מלא לכל שאלה ותהיה והסביר בסבלנות למרות העומס ומספר ההורים והילדים האחרים שחיכו לתורם.
יצאנו משם רגועים הרבה יותר. ושמחים ששוב בחרנו לנסוע דווקא לבי"ח מאיר.
ומקווים שייקח הרבה זמן עד שנצטרך לבוא לבקר שם שוב….