5 לילות במחלקת ילדים

אתחיל מהסוף. הכל בסדר.
במוצ"ש שעברה בני אושפז במחלקת ילדים בבית חולים מאיר עם התקף אסתמה קשה מאד.
אתמול [יום חמישי] הוא שוחרר.
5 לילות שהינו במחלקת ילדים. 2 מתוכם הילד שלי היה מחובר לחמצן לתמיכה בנשימה.
זה המכתב שפיקססנו היום למנהל מחלקת הילדים:

מכתב תודה מאיר

אבל יש כמה דברים שלא כתבתי במכתב וחשבתי עליהם כל תקופת האשפוז.
לא כתבתי שאפילו השיבוץ בחדר היה מוצלח והכרנו חברים שאני מקווה שישארו איתנו להמשך החיים.
לא כתבתי כמה פשוט יותר להיות מאושפזת עם ילד גדול מאשר עם תינוק/ת.
במהלך האשפוז אמרו לי כמה פעמים הורים אחרים וגם אנשי צוות כמה רגועה אני נראית וכל הכבוד לי.
האמת שאני חושבת שפשוט הדחקתי לחלוטין את המתח שהייתי בו מה שעזר לי להיות רגועה ליד הילד שלי ולשדר לו רוגע.
רק בלילה האחרון שלנו שם כשמצבו כבר הוטב משמעותית הרגשתי פתאום בבת אחת כמה מתוחה הייתי.
וגם לא יכולתי להסביר לכל מי שאמר לי את זה שאני לא יכולה להספיק לחשוב איך האשפוז היה נראה אם הייתי עם איימי או אורי שם.
ילד גדול שלא כמו תינוק גם כשעשו לו בדיקות מכאיבות [הכנסת ברנולה/בדיקות דם וכד'] הבין שכואב לרגע ונרגע מייד כשהפסיק לכאוב.
הוא לא המשיך לפחד מכל חלוק לבן שנכנס אחר כך לחדר לטפל בו. הוא הבין שהבדיקה נגמרה.
הוא הבין כשהסבירו לו לפני ותוך כדי למה עושים ומה עושים [ויאמר לזכותם שלא הייתה אפילו בדיקה אחת שבוצעה בלי הסבר מקדים ומענה על כל שאלה שעלתה לו או לי].

איימי פוחדת מרופאים.
היא מפחדת מבדיקות בכלל ובעיקר מכאלה שכרוכות בזריקות.
היא יכולה להתחיל לבכות רק מלהיזכר בבדיקת דם/חיסון אחרון שעברה.
כשהייתה קטנה הייתה מתחילה לבכות בהיסטריה כבר מהחניה של המרפאה גם אם חנינו בה כדי ללכת למקום אחר בכלל..
כל ביקור אצל הרופא מצריך הכנה מראש אם אנחנו רוצים למנוע היסטריה או התקף חרדה מצידה.
אורי פשוט נאטמת. היא כאילו נכנסת לבועה שלה ומפסיקה להגיב. או בוכה בהיסטריה.
ולא זה לא משתפר עם הגיל.
אם אחת מהן הייתה מאושפזת זו הייתה טראומה ארוכת טווח.  כזו שהיה לוקח לנו הרבה מאד זמן לעבד.
כל בדיקה/כל מגע של אחות/רופא/ה הייתה מצריכה הכנה מראש והמון המון המון סבלנות ועדיין אין לי ספק שזה לא היה לגמרי עוזר.
שהות במקום זר, רעשים זרים ומבהילים, אנשים זרים כל אלה הם חלק מהמרכיבים הכי מעוררי פחדים בעיני הבנות שלי.
לא שהיה להן פשוט שאמא ואח שלהן נעלמו לחמישה ימים. אבל שמרנו ככל האפשר על השגרה שלהן.
השתדלנו להתחלף ביננו כך שאצליח לראות אותן לפחות לקצת כל יום.
אשפוז הוא אף פעם לא פשוט.
הצוות במחלקה באמת עשה, לתחושתינו, כל מה שהיה יכול להפוך אותו לקצר ביותר ונעים ביותר שאפשר.
אילו הייתי שם עם ילדה שכל חריגה מהשגרה מפחידה אותה עד אימה שכל מקום חדש או אדם חדש מעוררים חרדות כל הכוונות הטובות היו עוזרות הרבה פחות.
אז אולי זה אירוני שבתוך המצב המורכב של הבן שלי מצאתי גם על מה להודות.
ואולי זה היה חלק ממנגנון ההדחקה.
אבל עכשיו אנחנו בבית עם ילד שחוזר לנשום כראוי.
ואמא שמנסה להיזכר איך נושמים כמו שצריך…

2 מחשבות על “5 לילות במחלקת ילדים

  1. אביטל היקרה, הייתה לי הזכות להכיר אותך ואת בנך ולשאוב השראה מכם בדרך התמודדותכם
    בימים אלה ובימות השגרה.

    אין ספק שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

  2. פינגבק: מיון ילדים מאיר | Mommy Pooh

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s