כתבתי פוסט ארוך ומפורט על כל מה שהרגשנו וחווינו בשבועיים הראשונים לשנת הלימודים.
ואיכשהו לצערי הוא לא נשמר.
אז במקום זה פוסט תמונות שגם אותו משום מה נאלצתי לשחזר לפחות פעמיים….
סוף החופש נוצל למשחקים ובילוי כמה שיותר זמן בחוץ:
התחלנו להתכונן –
מדידות חולצות בית ספר היו משחק מועדף…
וגם טיולים בבית עם התיק:
הגענו ליום הראשון נרגשים ומרוגשים.
ילדה אחת מתחילה גן חובה. ואחת כתה א'.
אני הלכתי עם איימי לבית ספר.
אבא עם אורי לגן.
בבית ספר ההורים נשארו עם הילדים בכיתה בהתחלה.
כשכל הורה מנסה לתת לילד שלו את המקום הכי טוב לדעתו.
הילדה המרצה שלי זזה כל פעם שביקשו ממנה עד שהגיעה לסוף הכיתה למקום הכי גרוע בשבילה.
אני החלטתי שאני לא מתווכחת עם הורים. בטח לא מול הילדים.
אבל באיזשהו שלב אחת האימהות העירה למשלבת של איימי שהיא יושבת במקום שמפריע לבת שלה.
יצאתי בוכה לטקס הקצר שכיתות ו' עשו – העבירו את ילדי א' בגשר מקושט.
וכשחזרנו לכיתה אותה סאגה נמשכה ושוב המשלבת ננזפה ע"י אותה אמא ואז ניגשתי למחנכת המקסימה וביקשתי את עזרתה והתערבותה.
אחרי שההורים הוצאו מהכיתה המחנכת העבירה מקומות ואיימי יחד עם חברתה הטובה מהגן הועברו למקום אחר ונכון יותר לאיימי מזה שבו השארתי אותה כשעזבתי את הכיתה.
את הדמעות איימי לא ראתה. הצלחתי להחזיק את עצמי עד שפגשתי את אבא שלה וחברה טובה.
אורי התחילה את השנה הרבה מעל הציפיות של כולנו.
הילדה שלי ששנה שעברה לקח לה 5 חודשים להעיז לדבר בגן הייתה בשישי הראשון של השנה אמא שבת. היא עמדה מול כל הילדים.
היא מעיזה ומדברת במפגשים.
היא רצה ומשחקת בלגו ובונה פזלים ומציירת.
היא מצאה כבר קבוצה קטנה של חברות מועדפות.
הילדה שלי ששנה שעברה היה לה כל כך כל כך קשה השנה כבר אנחנו רואים שינוי.
בישיבה הראשונה שהייתה לנו השנה עם הגננת, אחראית מתי"א המטפלת הרגשית הפרטית ושאר הצוות ראינו כמה כולם מכוונים לטובת אורי.
הגננת המופלאה והנכונה שמכוונת אליה ורואה אותה את כולה.
את הטוב שבה והצדדים החזקים שבה ויחד עם זאת את הצדדים שקשים לה יותר ושצריך עוד לחזק אותה בהם ו/או לעבוד עליהם.
הילדה שלי פורחת שם…
היא הולכת לגן עם חיוך וחוזרת עם חיוך.
היא מדלגת לגן בדילוגים[!] וכעסה נורא כשהמשלבת הייתה חולה והיא נאלצה להישאר בבית יומיים.
כמובן שהקשיים לא נעלמו כולם אבל אין ספק שהילדה הזו במקום הנכון והמתאים לה ביותר כרגע ושכל ההכנה הארוכה שעשינו החל משנה שעברה וכל החופש הוכיחה את עצמה בגדול מאד.
לאיימי קשה.
התחלות חדשות הן כמעט תמיד קשות.
ולילדה שלי קשות יותר מאחרים בדרך כלל.
היא מנסה עוד להבין את הכללים… למצוא את מקומה… להבין את ההתנהלות…
הכל ביחד מציף אותה ומעמיס עליה.
קשה לה מאד.
בישיבת הצוות רבת המשתתפים שנערכה בבית ספר בנוכחות כל הצוות של בית ספר מהמנהלת ועד המחנכת והיועצת והפסיכולוגית ובהשתתפות כל הצוות הפרטי הפארא רפואי שמלווה את איימי כבר תקופה ארוכה ותומך בה מצאנו מולינו נשים שרוצות בטובת הילדה שלי.
יצאתי מהפגישה הזו הרבה יותר אופטימית משנכנסתי אליה.
מצאתי שם הקשבה… ורצון לשמוע.. פתיחות.. ורצון לעזור…
ובעיקר הרגשתי שפתחו לי דלת. להידברות, להקשבה למחשבה משותפת והכל כדי למצוא ביחד מה יהיה הכי נכון וטוב לאיימי.
כמו שאמרתי באותה פגישה למנהלת כך הרגשנו קודם אבל אחרי הפגישה ההרגשה רק התחזקה –
איימי נמצאת כרגע במסגרת הכי נכונה וטובה לה כרגע.
ואין לנו ספק שצריך לעזור לאיימי ושכרגע יש עוד הרבה דרך לעשות עד שגם איימי תרגיש טוב.
ואנחנו בטוחים שיחד נמצא את הדרך.
לקחתי כל אחת מהבנות לחוד לשבת איתי לשוקו ועוגה.
לחגוג את תחילת השנה.
שתי ילדות מופלאות שלי.
הסתכלתי עליהן יושבות שם מולי גדולות כאלה…
בשבת נסענו לסבא וסבתא.
הוצאנו הרבה אנרגיה ופרקנו הרבה מהמתח.
ועכשיו ממשיכים בדרכנו להתרגל לשגרה חדשה.
בתקווה שתהיה מוצלחת.
כל אחת מהילדות שלי מתחילה דרך חדשה משלה.
מחפשת ולומדת את דרכה.
ואני מנסה מדי פעם להניח את הדאגות הכלכליות הצדה – להפסיק לדאוג ממה יקרה אם לא יהיה איך לממן את המטריה שעוטפת אותן.
אני רק מקווה שאנחנו נותנים להן את הכלים הכי טובים שאנחנו יכולים.
ומצליחים לעזור ולרכך את הקוצים בדרך ולו במעט.
