פחד ופליאה.
אני חושבת שאלו שני הרגשות הכי חזקים שהרגשתי היום.
בבוקר בילינו עם חברים נפלאים בפארק ברמת השרון.
איימי התרסקה כשפיספסה מדרגה ויש לה שיפשוף יפה בברך…
לקח לה הרבה זמן להתאושש ובהתחלה בחרה לשבת לידינו על המחצלת.
אורי מייד רצה למזרקות עם אחיה הגדול.
לא הפסיקה לצחוק ולשמוח.
התיזה על אמא ועל אח שלה וכשהתחיל להיות לה קצת צפוף ועמוס מדי ביקשה לעבור למחצלת.
אכלה קצת והלכה לטפס על גשרי החבלים הפסיכיים שיש שם.
בהתחלה עם אבא ואז לבד.
הילדה טיפסה בעצמה וגלשה במגלשות ובאיזשהו שלב גפ טיפסה קצת עם אח שלה ואז נחה קצת במשחק בחול.
איימי שיחקה בחול עם החברה שהגיעה ובאיזשהו שלב ביקשה ללכת למים.
ושוב זכיתי להתזות…
אחרי שנפרדנו מהחברים התחלנו לקפל את הדברים שלנו במטרה ללכת לאוטו.
ואז איימי נעלמה לנו.
ביקשנו מהגדולים לשבת עם אורי ולא לזוז ורצנו אבא שלה ואני מתחת מתקן הטיפוס לחפש אותה.
נפגשנו שוב באמצע שלו ואין ילדה.
הלב שלי התחיל לדפוק יותר ויותר מהר.
ורגע לפני שאני קורסת אבא שלה מצא אותה.
חיבקתי אותה חזק חזק.
בדרך לאוטו בעודי מסדירה אתהנשימה הזכרתי לה שיש לנו כלל שהיא תמיד אומרת לאן היא הולכת.
ושנבהלנו כשהיא הלכה לאיבוד.
איימי מייד ענתה לי:
"אבל רק הלכתי לגלוש במגלשה הגבוהה כי עכשיו היא כבר לא הפחידה אותי.
אני כל הזמן ידעתי איפה אני אמא. אז אני לא הלכתי לאיבוד.
זה אתם שהלכתם לאיבוד"
ושוב במשפט אחד היא הצליחה להזכיר לי כמה היא נפלאה ותמימה בו זמנית.
כמה היא חכמה אבל גם עם חשיבה ילדית.
כמה היא התקדמה וכמה יש לה עוד ללמוד.
היא הזכירה לי שוב כמה מורכבת ופשוטה בו זמנית החשיבה שלה.
וכמה אנחנו צריכים להיות ברורים וחד משמעיים.
וגם שחשוב כל פעם לחזור על הכללים ולא להסתמך על זה שהיא זוכרת…
תחושת הפחד שחוויתי.
המחשבות שהתחילו לרוץ לי בראש…
הילדה שלי שמסוגלת להתחיל לדבר עם ילדים בני שנתיים וילדים בני 15 באותה מידה.
בלי אבחנה של מה מתאים ומה לא.
הילדה שאנחנו תמיד תמיד במרחק אוזן ממנה ולא משחררים.
ולשניה לא הסתכלנו.
הפחד שתפס אותי…
לא חושבת שעד עכשיו הוא לגמרי השתחרר…
אחרי הצהריים היה פיקניק גיבוש של הגן של אורי.
הילדה שלי, קטנתי, חיכתה בהתרגשות לפיקניק.
דאגנו להגיע ראשונים כדי להקל עליה.
לאט לאט התחילו להגיע עוד ועוד הורים וילדים.
אחת האימהות הפעילה אותם בשירים וריקודים.
והילדה שלי. הילדה ששתקה שנה שעברה 5 חודשים שלמים בגן, הילדה שתמיד נצמדת אלינו כשאנחנו במקומות מחוץ לבית – עמדה שם ורקדה עם כל החברים מהגן.
רקדה עם כולם.
גם בריקודי זוגות. חלק רקדו עם ההורים. הילדה שלי רקדה עם חברה.
ואז הם רצו לפינות הפעלה שונות וגם היא.
יחד עם חברות…
ולנדנדות ולמגלשה.
ומדי פעם אלינו לטעינת חיבוק ושוב לחברים.
ואני עמדתי שם דומעת ומתרגשת ואחוזת פליאה.
אחוזת פליאה מהילדה שלי.
אחוזת פליאה מקבוצת הילדים הזו שקיבלה אותה לתוכם רק לפני 20 ימים.
כבר הם הצליחו לגרום לה להרגיש שייכת אליהם.
אני בטוחה שהאימהות סביבי, גם אלו ששאלו אותי וניסיתי להסביר, לא הבינו על מה ולמה אני מתרגשת – ילדה בת כמעט 5 שרצה וצוחקת ונהנית עם החברים שלה מהגן.
אבל אני אחוזת פליאה.
עד עכשיו.. נפעמת. מהילדה שלי… מהילדים האחרים… מההורים…
הלוואי וככה תמשיך לה השנה.
Mommy Pooh 