פוסט מההסגר…. [פוסט ארוך מאד ומלא תמונות]

עברנו מסיבות סיום [שאולי בסוף אפרסם פוסט עליהן] ואז חלו פה.
אורי חלתה באבעבועות. ושאר האחים הוכנסו לכוננות מדבקים.
גם איימי וגם אורי פיספסו את הימים האחרונים בגנים.
איימי התבאסה מאד. היה לה עצוב מאד שלא הצליחה להיפרד מגן חובה והיא מאד התגעגעה לחברות. אורי הייתה חולה מאד עם חום גבוה שלא ירד כמה ימים ואומללות מתמשכת.
אבל לאט לאט התחיל להשתפר…
ואז איימי ומאי נדבקו. אבעבועות אבל במבצע 1 +1 יחד עם סטרפטקוק.
שניהם פרחו וזכו באנטיביוטיקה ביחד עם האבעבועות. וכל זה תוך כדי מלחמה…
כששבועיים מתוך הזמן הזה גם אבא היה בנסיעת עבודה ואני הייתי לבד עם ארבעה ילדים ששלושה מהם חולים.
אז חודש שלם כמעט היינו בהסגר. לא אירחנו חברים כדי לא להדביק ולא יכולנו לצאת לשום מקום.
אבל היינו צריכים לא לטפס אחד על השני אז עשינו דברים בבית.

הנה כמה מהדברים שעשינו:
בנינו טירה מפוארת מקרטונים. הכנתי לוח ללימוד שעון שהילדות יוכלו לסובב בעצמן. כל שנה בחופש הגדול אנחנו מכינים דמות של עצמנו.
אני מציירת את מתאר הגוף של הילדים על בריסטול והם מציירים/גוזרים ומדביקים לעצמם בגדים ופנים ושיער.
אז גם השנה עשינו אותו דבר. מסביב לדמות אנחנו מוסיפים מתוך מגוון האפשרויות מה שהילדים בוחרים לכתוב על עצמם. אורי בחרה לכתוב שכשתהיה גדולה היא רוצה להיות גננית תותים – מקצוע שהמציאה בעצמה ומשמעותו [בדקתי איתה כדי להיות בטוחה שהבנתי] זה שהיא תלמד את כל מי שרוצה איך לגדל את התותים הכי טעימים בעולם כמו של תותית.
הצבעים האהובים על איימי השנה הם סגול וצהוב. הרבה זמן זה היה רק צהוב והשנה נוסף הסגול של רפונזל.
אני נהנית לראות כל שנה מחדש איך ארבעתם עוזרים לאחד לשני ברעיונות וגם בפועל בגזירה ובצביעה. וכל שנה יוצא משהו חדש לגמרי ושונה משנה שעברה שאנחנו תולים בבית במסדרון לכל אחד על הלוח שלו לכמה זמן ככה שאנחנו ממשיכים להנות מהיצירות.

כשנמאס לנו מהטירה חתכנו מחדש חלק מהקרטונים והפכנו אותה לתיאטרון בובות.
הילדים גם יצרו מגלילי נייר טואלט, גלילי נייר מגבת ונייר מבריק צבעוני בובות לתיאטרון: הכנו ואכלנו כדורי שוקולד: התחפשנו והמצאנו הצגות… התחבקנו.. רבנו והשלמנו.. שיחקנו במשחקי קופסא… וגם סידרנו צעצועים בשורות [לפי הילדה שלי זה מרגיע…] שמענו מוסיקה: כתבנו שירים וסיפורים: היינו אצל סבא וסבתא בקיבוץ ושם יכולנו גם להיות קצת בחצר. הדפסנו תמונות שבחרנו ואז גזרנו אותן ועשינו מהן פזל. ציירנו, הדבקנו, צבענו דפי צביעה ועשינו חוברות ודפי עבודה וגם חתכנו בחותכנים עם צורות  מגניבות: בכורתי המופלאה הייתה בסדנת סריגה בטריקו וחזרה עם שתי סלסלאות יפהפיות: אבא חזר מארה"ב עם מתנות מעולות.
אורי מייד מדדה את סינר וכובע השפים שלה ואח"כ בדקה אותם בעבודה… חגגנו יומולדת לי עם עוגה מעולה שבכורתי הכינה לי וכדורי שוקולד שאיימי ואורי הכינו והמון ברכות נפלאות מארבעתם וחיבוקים ושמחה.
איימי החליטה שחוגגים לי יומולדת מכשפות והיא המפעילה:
אז הייתה פינת לקים… וברכות על ניירות שחורים כיאה למכשפה…
ושיר וריקוד שאיימי ואורי המציאו וביצעו. כשכולם סוף סוף הבריאו ולמרות המצב החלטנו שמבלים יום בחוץ. אז נסענו לנמל יפו לתערוכת "למה" שהייתה חביבה והילדים בהחלט נהנו. אורי אפילו הסכימה אחר כך לדגמן מגוון פרצופים למצלמה. אחר כך בילינו כמה שעות בקניון שרונים במיני שרונים.
מילא לנו בכיף כמה שעות וקצת התאווררנו מהסגר הממושך: הכנו גם שעון שיעמום שיש בו מגוון פעילויות לפי רשימה שהכנתי עם הילדים. מי שמשעמם לו מסובב את השעון והשעון מציע לו פעילות.
אם הוא לא מרוצה אפשר לסובב שוב ושוב עד שמגיעים לפעילות שכן מתחשק.
לפעמים פשוט לסובב ולסובב ולסובב זו הפעילות המועדפת…. ולוח כפל ריק גדול שאיימי ואחיה ממלאים לאט לאט לאורך החופש. חזרנו ללוח תקשורת הויזואלי שלנו. וכל יום יש את סדר היום בתמונות.
זה עוזר מאד לאיימי ולאורי בכך שיש קצת סדר בתוך הכאוס הנוכחי.
הכנו לוח משימות לחדר בהשראת תמר.
כך שכשאומרים להן לסדר את החדר הן יודעות בדיוק מה צריך לעשות.
הלוח של איימי סגול ושל אורי בתכלת.
כל משימה שבוצעה סוגרים את החלון שלה ורואים אייקון מחייך.
המצב המועדף הוא כמובן כל החלונות סגורים. בהמשך החופש אולי עוד נעשה משהו מהבלוג המופלא של גלי. זה כמובן יקרה רק אם וכשאצליח להתגבר על הצמרמורת שאני מקבלת כל פעם שאני חושבת על לגעת בדבק או גואש או כל דבר מלכלך אחר [כן כן אין ספק ממי ירשו כאן את הקשיים בויסות חושי בבית..]

בלית ברירה גם כיבסנו וקיפלנו בגדים יבשים וניסינו מדי פעם לסדר ולנקות את הבית: והיינו המון המון המון ביחד.
אין לנו ממ"ד אז באזעקות אנחנו רצים לחדר מדרגות ופוגשים את השכנים.
מה שמלחיץ את שתיהן מאד – לשבת בחדר מדרגות עם הרבה אנשים זרים וכשחשים את התחושה המלחיצה באוויר וכל המבוגרים מסביב לא מצליחים להימנע מלדבר על מי ירה על מי מתי ואיפה ומה יהיה הלאה? ושומעים בומים חזקים חלקם קרובים מאד.
בכל מקום שאנחנו מגיעים הבנות קודם כל בודקות איפה המרחב הבטוח.
עד היום ההסבר הטכני של: "כששומעים אזעקה הולכים למרחב המוגן" הספיק.
היום איימי התחילה לשאול למה?
למה יש אזעקות? למה יורים עלינו? מה זה הבומים שאנחנו שומעים?
למה הבומים נשמעים קרובים כל כך? יפגעו לנו בבית?
ניסיתי לענות כך שהתשובות יספקו מענה אבל יפחידו כמה שפחות.
בטוחה שהדיון ביננו בנושא עוד לא הסתיים.
מקווה שבקרוב תסתיים המלחמה ונוכל לחזור לחשוש ולהתרגש מהתחלת כתה א'.

פוסט יומולדת

קראתי את את מה שאיחלתי לעצמי בשנה שעברה והבנתי שאת הכל אני מאחלת לעצמי גם השנה.
חלק השנה אפילו בדגש גדול יותר.
שלוות נפש…
רוגע…
בתקופה הזו.. במצב הזה..
שקט ורוגע ושלווה הם נצרכים כל כך.

לא כתבתי כלום על מסיבות הסיום וסוף השנה.
לא כי לא היה לי מה לכתוב אלא כי היה כל כך הרבה.
וכל כך הרבה התערבב יחד שלא הצלחתי לנסח כלום.

גדלתי בשנה.
אני עברתי כל כך הרבה השנה מול עצמי.
ועברנו כל כך הרבה כמשפחה.

השתניתי חיצונית אבל גם מבפנים עברתי תהליך.
למדתי שעדיין אני צריכה להילחם על מה שמגיע לבנות שלי ושאני מסוגלת לעשות את זה.
למדתי שיש בעולם אנשים טובים ובעלי מקצוע טובים אבל יש גם אחרים.
ושאני צריכה לא לתת להם להסיט אותי מהדרך בעד הילדים שלי. הזכירו לי שלפעמים מילים יכולות מאד לפגוע. אבל גם לחזק.
למדתי שהתחזקתי עם השנים. ויותר קל לי לסנן.
נזכרתי שהעובדה שמעולם לא היה אכפת לי מה אחרים חושבים עלי אלא יותר שאני אוכל לחיות בשלום עם עצמי היא עדיין הדרך הנכונה עבורי.

למדתי על הילדים שלי המון.
על החוזקות והחולשות של כל אחד מהם מחדש.
למדתי על הקשר ביני ובינהם.
למדתי על האיש שלי מחדש…   עלינו כזוג.
אני יכולה רק לקוות שנישאר כל כך ביחד תמיד.
ושנשכיל תמיד לפתור את המחלוקות ולהמשיך ביחד.

השיח הנוכחי ברשתות השונות והמלחמה גרמה לי מחדש לחשוב על בחירות שונות שבחרתי.
והראשונה שבהן היא הבחירה לחיות את חיי כאן ולגדל כאן את ילדיי.
כמו שהיטיבה לנסח חברה במקום אחר בדיון בנושא:
זה הבית שלי. אני קשורה למקום הזה בכל נים ותא מגופי. לא רוצה לחשוב על לחיות בארץ אחרת. רוצה לחשוב ולעשות כדי שיהיה פה טוב יותר. לא מוותרת על התקווה הזו.
ועם זאת מרגישה שכרגע אין לי מספיק כוחות להיות מעורבת ופעילה כמו שהייתי פעם. המשאבים שלי מופנים למקומות אחרים, חשובים גם הם. אבל גיליתי שחסר לי להיות יותר פעילה ומעורבת גם בנושאים האלה.
אני מקווה שאני מצליחה להעביר לילדיי את הגאווה בהיותם ישראלים למרות הכל.
אני מקווה שהם יודעים שבחרתי לגור כאן ולבנות כאן את חיי ושבחרנו לגדל אותם כאן.
אני מקווה שיסלחו לנו על הבחירה הלא פשוטה הזו.

אני רוצה לאחל לעצמי ואולי לכולם שהשנה הבאה תהיה שלווה יותר.
קלה יותר. עם פחות גלים ומשברים.
שנה של שגרה מבורכת ושקטה.
אני רוצה לאחל לעצמי ביומולדת הבא שאעיז לקחת חופש אמיתי רגשי ופיסי ולנסוע לבד בלי ילדים –
לכמה ימים.  לשקט…
אני מאחלת לעצמי שאעיז יותר בשנה הבאה. אאמין בעצמי יותר ואעז לעשות דברים שהשנה אני רק חולמת ומפנטזת עליהם.
אני מאחלת לעצמי רווחה כלכלית כזו שתאפשר לי להעניק לילדיי מה שהם צריכים בלי לבחור כל חודש מחדש על מה מוותרים כי אין מספיק ומי החודש ישלם את מחיר האין.
וכמובן בריאות – לי ולכל הקרובים והאהובים עלי. כי בלי בריאות מה ישאר?
ואני מאחלת לעצמי שאצליח תמיד להמשיך לראות את הטוב בחיי. את האנשים הטובים סביבי. ואצליח לדבוק בהם ולשאוב מהם אופטימיות וכוחות להמשיך הלאה.

אני מקווה שבקרוב המדינה תשקוט והלוואי ותהיה כאן קצת יותר שלווה.