מחשבות והרהורים…

בשבוע שעבר בן של אחת מחברות הילדות שלי חגג יומולדת 6.
ילד שאני מכירה עוד מהשלב שהיה רק בתכנון. אמא שהיא חברה שלי מגיל 15.
הוא גדול מאיימי שלי בדיוק בחמישה שבועות.
השנה לא היינו במסיבת יום ההולדת שלו, למרות שכמובן הוזמנו.
הוא חגג, כמו רוב בני ה- 6, עם כל ילדי הגן שלו + חברים לא מהגן ועם מפעיל.
אחרי שקיבלנו את ההזמנה הבנו שלקחת לשם את איימי ואורי יהיה מיותר.
מעל 30 ילדים שאת רובם הן לא מכירות + מפעיל.

שנה שעברה כשהיינו ביומולדת עם הרבה פחות ילדים + מפעילה אורי הייתה בחוץ.
היא בכלל לא הסכימה להיכנס לאזור שבו הייתה היומולדת מרוב פחד.
ואיימי הייתה בפנים עלי ותיווכתי ולחשתי לה באוזן כמה שיכולתי עד שגם היא לא יכלה להכיל יותר ויצאה…

אז השנה לא נסענו.
והלב שלי נצבט…
כי זה היה עוד משהו שאנחנו לא יכולים להשתתף בו עם החברים שלנו.
עוד פער..  עוד סדק בתהום שהולכת וגדלה ביננו…
וזה בעיקר עצוב לי…  אני מתגעגעת לחברות שלי ולילדים שלהן.
אני מתגעגעת לבילויים המשותפים.
ולמרות שיש לנו המון חברים חדשים אני מתגעגעת לחברות שלי.
ועצוב לי. כי ברור לי שהפער הזה הולך וגדל…
ושזה רק היומולדת הראשון שלא השתתפנו בו…

וכאמור, תיכף יומולדת 6 לאיימי.
היא רוצה יומולדת לכל החברים מהגן ["אבל לא רק בנות כי יש לי גם בנים חברים"] וגם כל החברים לא מהגן.
ולנו ברור שהיא לא תעמוד בזה.
ברור לנו שאין לנו שום יכולת לממן אירוע כזה אבל יותר מזה ברור לנו שמה שהיא מבקשת הוא הרבה מעל לכוחותיה.
ועצוב לי.
אני יודעת שנחגוג ותהיה מסיבה נהדרת כמו שהייתה כל שנה עד השנה והיא תהנה מאד.
אבל גם עצוב לי שהפער בינה ובין בני גילה גדל.
אני יודעת שהיא כבר מודעת לפער ולשוני שלה ואנחנו מדברים עליו לא מעט אבל היא עוד לא מבינה ורואה הכל כמובן.
והכי אני רוצה שחיבוק כמו שחיבקתי הלילה כשהתעוררה מחלום רע – וחיבוק והבטחה שאמא פה לידה שומרת הספיק כדי שתמשיך לישון לידי בלי שום חלומות רעים ובלי שום דבר שיפחיד.