הוזמנו למסיבת יום המשפחה בגן של אורי.
30 ומשהו ילדים כמעט כולם עם שני ההורים.
ועוד גננת וסייעת.
המון אנשים בתוך גן אחד לא גדול בכלל.
וילדה אחת שלי שיושבת לסירוגין על אבא שלה ועלי וקצת לא מוצאת את עצמה.
המיסבה הייתה בקונספט פשוט שבעיני הוא מוצלח מאד – שירי שבת, אמא ובת הדליקו נרות אבא ובן בירכו על היין והצגה קצרה שהורים הכינו.
את שירי השבת הילדה שלי שרה כשהיא עטופה היטב בחיק אבא שלה ואני מצלמת ממול.
בהדלקת הנרות והברכה על היין כבר התחיל להיות לה קשה יותר.
כשהתחילה הצגה שהורים הכינו ואף התחפשו לכבודה היא כבר לא יכלה לשאת יותר ויצאנו עם ילדה בוכה ומבוהלת.
הלכנו לסיבוב ובדרך אספנו את האחים הגדולים שלה וישבנו בהרכב חסר [בלי איימי] לשוקו ועוגה במסעדה החביבה עלינו.
משם הספקנו קצת זמן בגן שעשועים ומשם לגן של איימי.
בגן של איימי הזמינו את ההורים להגיע מעט מוקדם..
הילדים ציירו ציורים שמוסגרו ועמדו על שולחנות כמו תערוכה…
הילדים יצאו בשירה לחצר וכל ההורים עמדו מסביב [וצילמו].
הילדים שרו לנו שניים או שלושה שירים ובאו להתחבר ולהשוויץ במעשה ידיהם..
הילדה שלי ישבה שם בין כל הילדים ליד החברה הכי טובה שלה.
ולא הצליחה לעקוב אחרי התנועות שכולם עשו.
היא ידעה את המילים של כל השירים בעל פה אבל לא הצליחה גם לשיר וגם לבצע את התנועות.
היא הסתכלה סביבה ועשתה כמיטב יכולתה.
הילדה המופלאה שלי שלא מפסיקה לנסות.
ואני?
משתי המסיבות יצאתי עם דמעות…
מהגן של איימי עם דמעות של התרגשות וגאווה עצומה.
מהגן של אורי עם רגשות אשם בעיקר – למה לא הכנתי אותה מספיק למה יהיה?
למה לא הראיתי לה מראש את התחפושות והתלבושות?
אני חושבת שיום אחד אכתוב פוסט בשבחי הספונטניות..
הצורך לצפות הכל מראש הוא מתיש וקשה.
הצורך לארגן ולתכנן ולהכין מהכל מראש.
תמיד קורה בסוף משהו לא צפוי… משהו שלא חשבתי עליו.. לא הכנתי אליו…
ותמיד המשהו הזה הוא זה שגורם לי להכי הרבה רגשות אשמה.
Mommy Pooh 