רגרסיה

כולנו חווים תקופות שבהן אנחנו יותר מתכנסים לתוך עצמנו וצריכים קצת יותר שקט מהרגיל וקצת להוריד הילוך.
אם זה מתאפשר לנו ואנחנו יודעים להקשיב לעצמנו נלך לישון יותר מוקדם, נקרא ספר טוב או תוכנית טלויזיה קלילה וננסה למצוא טיפה מנוחה מחשבתית מטרדות היומיום.
וכשנחזור לעצמנו נשוב למרתון חזרה במלוא המרץ אולי עם כמה תובנות חדשות.
ולרוב גם בתוך ההשתבללות הזו נמשיך בדברים בהם אנחנו חייבים – ללכת לעבודה, לטפל בילדים, לאכול, לטפל בבית…

גם אצל ילדים זה קורה.
אצל תינוקות הרבה פעמים נראה אותם עושים משהו חדש ואז אחרי תקופה כאילו שוכחים ומפסיקים לעשות אותו וחוזרים שלב אחורה. ואחרי תקופת מנוחה פתאום יחזרו במלוא המרץ קדימה כששיכללו כבר את היכולת.
מאד לא נדיר שתינוק יהיה חולה ואחרי המחלה פתאום תהיה קפיצה משמעותית בהתפתחות.
כאילו הוא היה צריך התכנסות כדי לאסוף את כל הכוחות בשביל ההתקדמות.

אצלנו רגרסיה, לא עצירה ולא התכנסות – רגרסיה – איבוד יכולות שכבר נרכשו  –
היה אחד הסימנים הראשונים לבעיה אצל אורי.
וגם אצל איימי היו תקופות שהרגשנו שמתקדמים צעד קדימה ושניים אחורה.
המגמה הייתה כל הזמן קדימה אבל עם המון חזרות אחורה וחריקות.

כל רגרסיה כזו קצת מבהילה אותי.
ומה אם הפעם לא נצליח לחזור להילוך קדמי?
מה אם הפעם הנסיגה קבועה?
ואולי בכלל הנסיגה הזו מראה שצריך להוריד הילוך?
אולי דרישות היומיום הן יותר מדי ובגלל זה יש רגרסיה?
ואולי זה סימן שממש תיכף עוד רגע תהיה קפיצה קדימה?

לכל המחשבות האלה נוסף קושי חדש שלא היה בשנים שעברו.
איימי גדלה והתבגרה. ומבינה יותר.
והיא גם מרגישה את הנסיגה הזו.
לרוב לא מצליחה לבטא במילים את הפחדים והחששות שלה אבל אנחנו בהחלט רואים אותם.
רואים שפתאום הבכי מגיע יותר בקלות..
שהמילים יותר מתבלבלות…
שכל מיני פעולות שאתמול ושלשום היו לה קלות יותר לביצוע היום פתאום יותר קשה לה לעשות…
וענייני שירותים.
איימי גמולה כבר מגיל 3.
גמילה שלא הייתה פשוטה וקלה אבל הצליחה לגמרי בזכות הצוות הנהדר שליווה אותה ואותנו באלוטף.
ומאז בכל תקופה של רגרסיה וקושי אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים זה חזרה לדפוסים ישנים בנושא הזה ובנושא אכילה.
פתאום יש עצירויות או שבורח…
פתאום יש חוסר תיאבון או אכילה מבולגנת מאד.
עם ההתבגרות הגיעה אצלה גם בושה.
מצד אחד אני שמחה שהיא מביעה רגש טיבעי ותואם גיל ולגמרי לא ברור מאליו אצלה
ומצד שני ליבי נצבט בשבילה.

אצל אורי איבוד יכולות דיבור ואיבוד ג'סטות היו הסימן הראשון לבעיה.
ומאז בכל פעם שהיא בעומס יתר היא חוזרת לשם – היא מדברת פחות ומרביצה יותר.
היא מתקשרת פחות ובוכה יותר.
היא ישנה פחות טוב ופחות מרשה לחבק אותה ולעטוף אותה.
יש חוסר תיאבון או להיפך אכילה בלתי פוסקת.
לא תמיד אנחנו יודעים מה הגורם ולא תמיד יודעים איך לעזור ולהקל.
לפעמים אני מתכווצת מול המצוקה שלה ומרגישה לחלוטין חסרת אונים.

הן מחזיקות כל כך הרבה על הכתפיים הקטנות והחזקות שלהן.
אני מתפעמת בכל פעם מחדש מהכוחות שלהן.
מהתובנות שלהן.
מההבנה שלהן.
נפעמת מהשאלות שהן שואלות אותנו ואת עצמן.
מהתשובות שהן מוצאות.
הכי בעולם הייתי רוצה לעזור להן להתקדם – לסלק את המכשולים, לגרש את כל מה שמקשה ומפחיד ומכביד,
אבל כמו כל ילד/ה הן צריכות למצוא את דרכן בעולם ולהתגבר בעצמן על האתגרים והמכשולים בדרך.
וכמו כל אמא אני יכולה רק לעמוד מהצד ולתמוך וללוות ולקוות שהן יודעת שאני כאן,
לקוות שהן זוכרות ומרגישות כל הזמן כמה הן אהובות ומופלאות.