יום המשפחה בגן…

הוזמנו למסיבת יום המשפחה בגן של אורי.
30 ומשהו ילדים כמעט כולם עם שני ההורים.
ועוד גננת וסייעת.
המון אנשים בתוך גן אחד לא גדול בכלל.
וילדה אחת שלי שיושבת לסירוגין על אבא שלה ועלי וקצת לא מוצאת את עצמה.
המיסבה הייתה בקונספט פשוט שבעיני הוא מוצלח מאד – שירי שבת, אמא ובת הדליקו נרות אבא ובן בירכו על היין והצגה קצרה שהורים הכינו.
את שירי השבת הילדה שלי שרה כשהיא עטופה היטב בחיק אבא שלה ואני מצלמת ממול.
בהדלקת הנרות והברכה על היין כבר התחיל להיות לה קשה יותר.
כשהתחילה הצגה שהורים הכינו ואף התחפשו לכבודה היא כבר לא יכלה לשאת יותר ויצאנו עם ילדה בוכה ומבוהלת.

הלכנו לסיבוב ובדרך אספנו את האחים הגדולים שלה וישבנו בהרכב חסר [בלי איימי] לשוקו ועוגה במסעדה החביבה עלינו.
משם הספקנו קצת זמן בגן שעשועים ומשם לגן של איימי.
בגן של איימי הזמינו את ההורים להגיע מעט מוקדם..
הילדים ציירו ציורים שמוסגרו ועמדו על שולחנות כמו תערוכה…
הילדים יצאו בשירה לחצר וכל ההורים עמדו מסביב [וצילמו].
הילדים שרו לנו שניים או שלושה שירים ובאו להתחבר ולהשוויץ במעשה ידיהם..
הילדה שלי ישבה שם בין כל הילדים ליד החברה הכי טובה שלה.
ולא הצליחה לעקוב אחרי התנועות שכולם עשו.
היא ידעה את המילים של כל השירים בעל פה אבל לא הצליחה גם לשיר וגם לבצע את התנועות.
היא הסתכלה סביבה ועשתה כמיטב יכולתה.
הילדה המופלאה שלי שלא מפסיקה לנסות.

ואני?
משתי המסיבות יצאתי עם דמעות…
מהגן של איימי עם דמעות של התרגשות וגאווה עצומה.
מהגן של אורי עם רגשות אשם בעיקר – למה לא הכנתי אותה מספיק למה יהיה?
למה לא הראיתי לה מראש את התחפושות והתלבושות?

אני חושבת שיום אחד אכתוב פוסט בשבחי הספונטניות..
הצורך לצפות הכל מראש הוא מתיש וקשה.
הצורך לארגן ולתכנן ולהכין מהכל מראש.
תמיד קורה בסוף משהו לא צפוי…  משהו שלא חשבתי עליו.. לא הכנתי אליו…
ותמיד המשהו הזה הוא זה שגורם לי להכי הרבה רגשות אשמה.

יום האם 2014

כן אני יודעת זה יום המשפחה אבל אני רוצה לכתוב דווקא על אימהות.
על האימהות החברות החדשות שלי.   על החברות הזאת בין אימהות.
על המשפחה שלי אני כותבת כל הזמן – על בן זוגי המופלא שהוא שותף מלא לחיי ולגידול הילדים.
על 4 ילדי המופלאים כל אחד בדרכו.
על ההורים שלנו והאחים שלנו שעוזרים ותומכים בדרכם ומהווים חלק משמעותי מחיינו ומחיי ילדינו.

יש לי חברות ילדות שחלקן איתי מגילאי 14-16. חברות מופלאות שכתבתי עליהן בעבר.
הפעם אני רוצה לכתוב על המשפחות החדשות שנוספו לחיי –
האימהות האלה שהכרתי לאורך הדרך מאז האבחון של איימי.
שביחד עם משפחתן הפכו לחלק מהמשפחה החדשה שנכנסנו אליה.
המשפחות המיוחדות, האימהות המיוחדות!
האימהות האלה, החברות שלי שאני יכולה לספר רק חצי משפט וכבר יבינו את כל הסיפור…
האימהות האלה שמכל אחת אני לומדת משהו – מאחת איך להילחם ולא לוותר על מה שאני מאמינה בו, ומאחרת איך לא לוותר על עצמי בתוך המרתון, ומאחרת איך להסתכל על התמונה הכוללת לפני שאני יוצאת לדרך, ומאחרת איך להסתכל על הפרטים,מאחרת איך להגיד כל מה שיש לי, ומאחרת איך לשתוק לפעמים לפני שאני אומרת.
מכל אחת אני לומדת משהו אחר שהולך איתי הלאה יחד עם מי שנתנה לי….
כמו ציידת אוצרות – אוצרות אנושיים אני מוצאת – כל אחת מהנשים האלה היא אשה מיוחדת בזכות עצמה ואמא מיוחדת.
ואני? אני רק התמזל מזלי להכיר אותן ושהן יהפכו לחלק מחיי ולמדתי מכולן יחד כמה כוח יש לאימהות ביחד ולחוד.
האימהות האלה, החברות שלי שיודעות שלפעמים שכל מה שאני צריכה זה הקשבה ולא הבטחה שהכל יהיה בסדר או פתרונות כי לפעמים פשוט אין כאלה..
שלפעמים רק צריך מישהו שיקשיב לבאסה עד שהיא תעבור ונרים חזרה את הראש ונמשיך הלאה…
המשפחות האלה שבכל שבת כמעט מזמינות אותנו להצטרף לפעילות ולבלות יחד…
החברות האלה שיודעות להרגיש מתי עובר עלי יום מבאס ושולחות לי כל היום אייקונים מצחיקים וטיפשיים בווטס אפ רק כדי לגרום לי לחייך מדי פעם..
החברות האלה שמדברות איתי כבר מעכשיו על חופשת משפחות בפסח או בקיץ וברור להן שאנחנו באים איתם בהרכב מלא [לא שאני בטוחה שנוכל להרשות לעצמנו אבל נעים לדעת שלוקחים אותנו בחשבון בתוכניות].
החברות האלה שאני מכירה מעט זמן יחסית אבל הפכו לחברות נפש קרובות מאד.
החברות האלה שאנחנו מצליחות גם להעיר ולבקר אחת את השניה בלי שהשניה תיעלב, שאנחנו מצליחות לעזור אחת לשניה בהמלצות וגם בניעור טוב מדי פעם וגם לתמוך ולחבק ורק להקשיב כשצריך…
החברות האלה שגורמות לי להרגיש הכי רצויה בעולם….
כל אחת מהן עם מטען משלה עם עולם משלה ובכל זאת הן בחרו לכלול אותי בעולמן ואני רק רוצה להגיד להן תודה.
תודה על שאתן בחיי…

רגרסיה

כולנו חווים תקופות שבהן אנחנו יותר מתכנסים לתוך עצמנו וצריכים קצת יותר שקט מהרגיל וקצת להוריד הילוך.
אם זה מתאפשר לנו ואנחנו יודעים להקשיב לעצמנו נלך לישון יותר מוקדם, נקרא ספר טוב או תוכנית טלויזיה קלילה וננסה למצוא טיפה מנוחה מחשבתית מטרדות היומיום.
וכשנחזור לעצמנו נשוב למרתון חזרה במלוא המרץ אולי עם כמה תובנות חדשות.
ולרוב גם בתוך ההשתבללות הזו נמשיך בדברים בהם אנחנו חייבים – ללכת לעבודה, לטפל בילדים, לאכול, לטפל בבית…

גם אצל ילדים זה קורה.
אצל תינוקות הרבה פעמים נראה אותם עושים משהו חדש ואז אחרי תקופה כאילו שוכחים ומפסיקים לעשות אותו וחוזרים שלב אחורה. ואחרי תקופת מנוחה פתאום יחזרו במלוא המרץ קדימה כששיכללו כבר את היכולת.
מאד לא נדיר שתינוק יהיה חולה ואחרי המחלה פתאום תהיה קפיצה משמעותית בהתפתחות.
כאילו הוא היה צריך התכנסות כדי לאסוף את כל הכוחות בשביל ההתקדמות.

אצלנו רגרסיה, לא עצירה ולא התכנסות – רגרסיה – איבוד יכולות שכבר נרכשו  –
היה אחד הסימנים הראשונים לבעיה אצל אורי.
וגם אצל איימי היו תקופות שהרגשנו שמתקדמים צעד קדימה ושניים אחורה.
המגמה הייתה כל הזמן קדימה אבל עם המון חזרות אחורה וחריקות.

כל רגרסיה כזו קצת מבהילה אותי.
ומה אם הפעם לא נצליח לחזור להילוך קדמי?
מה אם הפעם הנסיגה קבועה?
ואולי בכלל הנסיגה הזו מראה שצריך להוריד הילוך?
אולי דרישות היומיום הן יותר מדי ובגלל זה יש רגרסיה?
ואולי זה סימן שממש תיכף עוד רגע תהיה קפיצה קדימה?

לכל המחשבות האלה נוסף קושי חדש שלא היה בשנים שעברו.
איימי גדלה והתבגרה. ומבינה יותר.
והיא גם מרגישה את הנסיגה הזו.
לרוב לא מצליחה לבטא במילים את הפחדים והחששות שלה אבל אנחנו בהחלט רואים אותם.
רואים שפתאום הבכי מגיע יותר בקלות..
שהמילים יותר מתבלבלות…
שכל מיני פעולות שאתמול ושלשום היו לה קלות יותר לביצוע היום פתאום יותר קשה לה לעשות…
וענייני שירותים.
איימי גמולה כבר מגיל 3.
גמילה שלא הייתה פשוטה וקלה אבל הצליחה לגמרי בזכות הצוות הנהדר שליווה אותה ואותנו באלוטף.
ומאז בכל תקופה של רגרסיה וקושי אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים זה חזרה לדפוסים ישנים בנושא הזה ובנושא אכילה.
פתאום יש עצירויות או שבורח…
פתאום יש חוסר תיאבון או אכילה מבולגנת מאד.
עם ההתבגרות הגיעה אצלה גם בושה.
מצד אחד אני שמחה שהיא מביעה רגש טיבעי ותואם גיל ולגמרי לא ברור מאליו אצלה
ומצד שני ליבי נצבט בשבילה.

אצל אורי איבוד יכולות דיבור ואיבוד ג'סטות היו הסימן הראשון לבעיה.
ומאז בכל פעם שהיא בעומס יתר היא חוזרת לשם – היא מדברת פחות ומרביצה יותר.
היא מתקשרת פחות ובוכה יותר.
היא ישנה פחות טוב ופחות מרשה לחבק אותה ולעטוף אותה.
יש חוסר תיאבון או להיפך אכילה בלתי פוסקת.
לא תמיד אנחנו יודעים מה הגורם ולא תמיד יודעים איך לעזור ולהקל.
לפעמים אני מתכווצת מול המצוקה שלה ומרגישה לחלוטין חסרת אונים.

הן מחזיקות כל כך הרבה על הכתפיים הקטנות והחזקות שלהן.
אני מתפעמת בכל פעם מחדש מהכוחות שלהן.
מהתובנות שלהן.
מההבנה שלהן.
נפעמת מהשאלות שהן שואלות אותנו ואת עצמן.
מהתשובות שהן מוצאות.
הכי בעולם הייתי רוצה לעזור להן להתקדם – לסלק את המכשולים, לגרש את כל מה שמקשה ומפחיד ומכביד,
אבל כמו כל ילד/ה הן צריכות למצוא את דרכן בעולם ולהתגבר בעצמן על האתגרים והמכשולים בדרך.
וכמו כל אמא אני יכולה רק לעמוד מהצד ולתמוך וללוות ולקוות שהן יודעת שאני כאן,
לקוות שהן זוכרות ומרגישות כל הזמן כמה הן אהובות ומופלאות.

שלום כתה א'

היום גם אני רשמתי את הבת שלי לכתה א'.
התהליך היה די מהיר ופשוט האמת –
נכנסתי לבית ספר נתתי את הטפסים ,צילמו את תעודת הזהות שלי,
לקחו ממני את ערימת העתקי האבחונים להעביר ליועצת ונפרדו ממני.
אפילו לשבת לא הספקתי.
אפילו דמעה לא ירדה לי.
וזהו.
שנה הבאה איימי שלי תלך לבית ספר.

בדרך עוד נצטרך לעבור ועדת שילוב.
ולהסביר ולספר על כל הדברים הנפלאים ועל כל הקשיים שלה.
ולהחליט מי ילווה אותה בבית ספר? המשלבות שהולכות איתה השנה?
או שלקראת בית ספר עושים שינוי?
הן בכלל רוצות להמשיך איתה?
כרגע אני עוד לא דואגת לזה… יהיה לזה עוד זמן..

בלילה הלכתי להסתכל על הילדה הזו שלי ישנה.
הילדה שלי שהתבגרה פתאום.
הילדה שלי שפעם הייתה בתוך עצמה והעולם הפחיד אותה.
הילדה שלי שנפתחה לעולם כל כך כל כך לאט…
פתאום התבגרה.
בבת אחת נהייתה לי ילדה גדולה, בוגרת, עצמאית יותר.
ילדה שכשאני מתקנת לה מילה בשיר שסיפרה לי שלמדו בגן היא מישירה אלי מבט ואומרת לי:
"אני הייתי בגן כשלימדו את השיר או את?"
ילדה שלמדה לעמוד על שלה ולהתעקש על מה שחשוב לה.
ילדה שעומדת מול אח שלה והאחיות שלה ולא מוותרת בקלות על איך שהיא רוצה שהדברים יהיו.
ילדה חייכנית ומופלאה שלי.
ילדה חכמה שלי.
ילדה מודעת. מודעת מדי לפעמים.
ילדה שהתחילה לבחון ולחקור ולנסות להבין את המקום שלה בעולם.
במה היא דומה לאחרים? במה היא שונה? למה היא שונה?

מה יקרה לה בבית ספר לילדה המופלאה הזו שלי?
יצליחו לראות אותה כמו שהיא?
את כל הטוב והקשה והמורכב שבה?
יצליחו להכיל אותה כמו שהיא?
ירצו לקבל אותה כמו שהיא?
היא תישאר אהובה ומקובלת ומוקפת חברים כמו עכשיו?
האם תצליח לעמוד בקצב של בית ספר?
לימודית אני לא דואגת.. ילדה חכמה כמוה תלמד אם לא בבית ספר אז לאט לאט בבית.
אבל חברתית –
הדרישות החברתיות הולכות ומסתבכות יהיו בבית ספר ילדים גדולים הרבה יותר ממנה.. כל יום ..
היא תדע לשמור על עצמה? היא תדע איך להסתדר בין המון ילדים כזה?
היא תצליח לשמור על שמחת החיים שלה בתוך המקום הזה?

אני כל כך מקווה שאנחנו בוחרים את הבחירה הנכונה עבורה.
אני כל כך מקווה שהיא תמשיך ותתתבגר ותפרח עוד..
אני מקווה שו הדרך הנכונה לעזור לה להתקדם.
אני מקווה שהיא תזכור כמה אנחנו אוהבים אותה ורוצים בטובתה.
אני מקווה כל כך מקווה שיהיה לה שם טוב….