פוסט אורח – על האור…

קראתי היום טקסט מקסים שכתבה עמליה עמית, שכבר אירחתי פוסט אורח שלה בעבר, לפני כמה וכמה שנים וקיבלתי את אישורה לחלוק אותו איתכם.
הטקסט נגע בי מאד כי בתוך המרתון הקרוי חיי אני משתדלת ומקפידה מאד לחפש את נקודות האור ומשתדלת מאד להעביר גם לילדיי את ההרגל הזה.
מאז שאנחנו בתוך עולם המשפחות המיוחדות ואני פוגשת יותר ויותר אנשים, נשים וילדים ששייכים לתוכו גם אני מגלה כמה אור וטוב יש בכל אחד מהם/ן ומרגישה מבורכת על שזכיתי לפגוש אותם ושיהיו חלק מחיי.
ואנשים אחרים שמקיפים אותנו – כל צוות הטיפול בבנות, הגננות של שתיהן, הסייעות, המשפחות שלנו והחברים שלנו – אין ספק שבורכנו בהרבה מפיצי אור סביבנו.
מקווה מאד שאני גם מצליחה להפיץ חזרה, ולו לפחות קצת, על אחרים….
והנה מה שכתבה עמליה:
האור שבחיי 

נתבקשתי על ידי המורה של דניאל בכיתה ב' להכין "שעורי בית" ולכתוב מספר נקודות של אור עליו ולא כל כך ידעתי מה לכתוב. לא הבנתי למה, הרי יש לו כל כך הרבה דברים יפים… 
התחלתי לחשוב קצת על האור והמשמעויות שלו ואז הבנתי. 
לפני שנים רבות למדתי קבלה, והדבר היחיד שלקחתי משם היה את הרעיון הזה, אז אני קצת הרחבתי והנה המסקנות: 

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים, ויאמר אלוהים : יהי אור. ויהי אור”.

כך התחיל סיפור הבריאה…

הדבר הראשון שאלוהים עשה כשברא את העולם, הוא לתת לנו את האור, לפני הכל. 
לפני שהוא ברא את השמים ואת הארץ, לפני שהוא ברא כל דבר ביקום, הוא בחר קודם כל, כדי לעשות סדר בעולם הנמצא בכאוס, לתת לנו את האור, כי היתה לאור חשיבות הכי גדולה… כן, הייתה לו לאלוהים יכולת כל כך גדולה שהוא נתן לנו את האור ללא הפסקה, ואנחנו קיבלנו אותו ללא הפסקה. כלומר, קיבלנו את האור וכבר לא היה לנו חושך. 

ואז יש המשך…
"וירא אלוהים את האור כי טוב, ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך."

כדי לקבל את האור, שזוהי נתינה אין סופית, צריך קודם כל כלי שיהיה מוכן להכיל אותו ולקבל אותו, מקום שיסכים לקבל אותו ללא תנאים, כי הכלי שהיה קודם (העולם) היה תפוס בתוך החושך, ולכן אלוהים פינה את מקומו של החושך והכניס לשם את האור… וכך העולם למד לקבל ואלוהים נתן לו בשמחה… ונתן ונתן…

אור- זו בעצם נתינה אין סופית, אבל צריך כלי שיסכים לקבל אותו. והכלי הזה הוא בעצם העולם שלנו…

אך גם כאן נוצרה בעיה, אם העולם מקבל ומקבל, עד כמה הוא יכול להכיל? לכל כלי יש את יכולת הקיבול שלו… זה לא בור ללא תחתית… הכלי יכול לקבל עד גבול מסוים, אח"כ הוא יכול להתפוצץ כיוון שאין יותר מקום בכלי שהתמלא עד אפס מקום… ישב אלוהים וחשב ומצא פתרון מדהים: הוא ייתן את האור לעולם, אך יאפשר לעולם לשחרר את האור בדרך אחרת, ולכן הוא ברא עולמות נוספים על מנת שהעולם ירוקן את האור שמגיע אליו וכך יוכל לתת אותו לעוד אחרים…

ולכן קיימים שבעה עולמות שברא אלוהים… כשכל עולם נותן מהאור שקיבל לעולם הבא אחריו, כמו סולם עם שבעה שלבים… וכך לבסוף האור יורד לעולם שלנו ואח"כ העולם השביעי שבשלב מעביר את האור אלינו בני האדם. אנחנו מקבלים את האור, ואם משהו לא התקלקל בדרך, והצינור המעביר את האור תקין, אנחנו משתמשים באור הזה על מנת לתת לאחרים.

לדעתי התברכתי. אני קיבלתי את האור הזה ובגדול ולכן אני גם יכולה להעביר ממני הלאה לדניאל. לפני שנולד דניאל, היה אור בחיי, קיבלתי אותו כמובן מאליו, נתתי ממנו קצת ובעיקר ניזונתי ממנו מאוד, לא תמיד ידעתי להעביר הלאה… איזשהו קצר חשמלי לא מורגש, לא חושבת שהיה איזון… 
אבל כיום, ברגע שדניאל נולד, הקצר תוקן. למדתי לקבל את האור, להכיל אותו ולהעביר אותו הלאה… אל דניאל.

מאז דניאל אני זקוקה לכמויות אדירות של אור ולכן אני סופגת וסופגת ומכיוון שיש אצלי הרבה מקום, כלי ענק… 
כיוון שאני מעבירה את זה לדניאל, אז אני חייבת לקבל הרבה מאוד אור, ומרעיפה אותו על דניאל, שהופך בלית ברירה למרכז של אור גדול ויקר. הוא כבר ילמד להשתמש באור הזה יום אחד. ואני חושבת, אני חושבת שכך זה קורה לרוב ההורים המיוחדים, כמות האור שאנחנו מקבלים לא משתווה לשום דבר אחר, אנחנו פשוט מקבלים הרבה יותר אור מאנשים אחרים. התברכנו!?