מסיבות חנוכה

אצל אורי שלי מסיבת חנוכה הייתה ביום שישי שעבר.
בבוקר. עם הורים. אבא שלה היה בדיוק במטוס בדרך מטיסת עבודה לארץ.
אז הלכתי עם אמא שלי.
ישבתי מאחורי אורי עם יד אחת עליה כל המסיבה חוץ מאשר כשקמה לרקוד.
המסיבה הייתה יחסית קצרה כמו שמתאים, בעיני, לילדים קטנים כאלה.
בניגוד לציפיות שלי היא השתתפה בהכל.
רקדה את כל הריקודים עשתה את כל התנועות.
בלי שום הבעת פנים.
כמו בובה.
ומעט זמן אחרי שכולם יצאו לחצר ביקשה ללכת הביתה.
מזל שבאתי בלי ציפיות.
היא כמובן נהנתה מאד מבחינתה וסיפרה בהתלהבות גמורה על המסיבה לכל מי שפגשה מאז….

היום הייתה מסיבת חנוכה של איימי.
אחרי הצהריים. עם הורים.
אני ואבא שלה התייצבנו.
כמובן שהיא בחרה בגדים חגיגיים ועשינו תסרוקת חגיגית.
כשהגענו רוב הילדים וההורים כבר היו.
היא ניגשה למקום שלה וכבר לא היה מקום לשבת ממש מאחוריה.
היא התיישבה והתחילה לבהות סביבה. ישבה זקופה, יפהפיה ולא לגמרי נוכחת.
אני מצאתי מקום מולה. ואבא שלה התיישב בשורה האחרונה מאחוריה.
ניסיתי להסב את תשומת ליבה אלי אבל היא כבר הייתה בעולם שלה.
אני חושבת שההמולה וההתרגשות קצת הכריעו אותה.
כשהתחילה המסיבה בהתחלה היא נראתה לי אבודה ונבוכה.
לאט לאט היא הצליחה להיות יותר ויותר נוכחת, לתחושתי.
העובדה שידעה את כל התנועות עזרה לה לעשות אותן גם כשלא לגמרי הייתה נוכחת רגשית בסיטואציה.
ולדעתי גם עזרה לה בהמשך להתחבר.
ואז קיבלתי טלפון מאח שלה..
בוכה והיסטרי. עזבתי את המסיבה ורצתי אליו לחוג שהיה בו [10 דקות ריצה למישהי שלא רצה מעולם זה לא קל בכלל…] להרגיע אותו ורצתי חזרה למסיבה. הגעתי בדיוק בזמן להיכנס לאוטו ולנסוע עם איימי ואבא שלה הביתה.
איימי בדרך לאוטו הודיעה שהיה במסיבה "כיף חיים".
ובבית שמחה להדגים שיר וריקוד אחד לחברים שהיו אצלנו.

ואני?
ליבי נצבט קצת בכאב והמון בגאווה.
על הילדה המופלאה שלי שמתמודדת עם קשיים שצצים בפניה בכזה אומץ.
בכזו אמונה עצמית, בשמחת חיים מתפרצת שסוחפת את מי שסביבה.
הילדה המופלאה שלי שרצתה בכל כוחה להיות חלק מהמסיבה כמו כולם ובדרך למעלית הסבירה לי ש: "היה הרבה כיף וקצת לא כיף אבל יותר כיף."

כל השבוע לפני המסיבה היה לה לא קל בכלל וראו עליה שהיא בהמון מתח. וניסינו לעזור ככל יכולתנו אבל גם הבנו שבעיקר יעזור שהמסיבה תעבור וזהו.
ואחרי שנרדמה לא יכולתי שלא לתהות שוב מה המחיר שהיא משלמת על השילוב?
אין ספק שהיא פורחת בגן.
והיא אהובה. ויש לה חברים שרוצים את חברתה וחברות שהיא מעדיפה והיא מוזמנת לחברות וחברות באות אליה.
וההתקדמות שלה היא מפעימה ומדהימה ומרגשת.
אבל מה המחיר הרגשי של כל זה?
האם הוא שווה את זה?
האם יש אלטרנטיבה אחרת טובה יותר בשבילה?

הלוואי והייתי יכולה לתת לילדות שלי [וגם לאחות הגדולה והאח הגדול שלהם] את הידיעה הברורה והחד משמעית כמה אני אוהבת אותם. ושזה לא ישתנה לא מה יבחרו לעשות.
הלוואי והייתי יכולה לקחת מהם חלק מהקשיים בדרך ולסלול דרך ולו קצת לקלה ופשוטה יותר אני מקווה שהם יודעים שאני צועדת לצידם בכל צעד בדרך הזו ושתמיד אהיה שם לצידם או מאחוריהם.