משפחה מיוחדת…

לפני בערך שנה נולדו לאחי ולאחותי ילדים בכורים.
ואני זכיתי לאחיין ואחיינית מופלאים שנוספו לאחיין הפלא שקיבלתי מתנה ליומולדת שנה לפני כן מגיסי וגיסתי.
האחיינית שלי מבלה את רוב הימים אצל אמא שלי כך שאני זוכה לראות אותה כמעט מדי יום.
זכיתי לראות איך היא מתחילה לזחול/לשבת/ מילים שהיא ממלמלת/איך היא מצביעה על מה שהיא רוצה איך היא עושה עיניים לבן שלי שהיא מתה עליו והוא עליה. היא היא מצליחה לקרוא לו בלי ממש מילים אבל בצורה שברורה לכל מי שמסביבה את מי היא רוצה.
נמסתי מהחיוכים שלה.
וגם קצת דמעתי.
פתאום בליווי כל כך מקרוב של תינוקת מקסימה/חייכנית ורגילה אני רואה את מה ששתיים מהבנות שלי המקסימות/מופלאות ומדהימות לא עשו.
אני מזהה פתאום שלבים שפשוט לא עברנו. דברים שהן לא עשו. רגילים פשוטים טיבעיים כאלה שהיום אני יודעת להעריך אותם אחרת.
הצבעה למשל.
אחד הדברים הבסיסיים שתינוקות עושים – בהתחלה מצביעים עם כל היד ולאט לאט עם אצבע בודדת.
כשתינוק רוצה לאכול הוא מצביע למטבח/מסתכל על המטבח/זוחל למטבח.
איימי הייתה דופקת את הראש ברצפה בסלון וצורחת את נשמתה.
בהרבה מאד עבודה למדנו לזהות מתי היא לא מצליחה להסביר את עצמה ולפעמים לא מזהה מה היא רוצה. למדנו לעזור לה להגיד דברים והיא למדה לבקש עזרה ולקבל עזרה ובהמשך גם לדבר.
והרבה מהדברים האלה אנחנו ממשיכים ללמוד כל יום מחדש.
כל הפרצופים שתינוקות עושים – מבט צוחק/מתבייש/נעלב אורי שלי לא עשתה.
הייתה לה כל הזמן אותה הבעה אי אפשר היה לדעת מה היא מרגישה/חושבת לפי מבעי פנים כי פשוט לא היו כאלה.

כולנו למדנו הרבה מאד על סבלנות לאורך הדרך.
למדנו להעריך דברים אחרת.
לשנות את סדר העדיפויות שלנו.

אני רואה חברות שלי עם שניים ושלושה ילדים בגילאים שונים  – הבחירה מה לעשות בסופ"ש ולאן ללכת מושפעת בעיקר משיקולי התאמה לגילאים השונים של הילדים וכל פעם עונה יותר על ההעדפות של ילד אחר.  הילדים רבים/משחקים/צוחקים כמו כל אחים…
אין שיקולים שמקום חדש מפחיד את הילדים ומצריך הכנה מוקדמת קפדנית כדי שיצליחו להשתחרר מהפחד מוקדם ויספיקו גם להנות.
אין חששות האם לקחת למופע של כוכב/ת אהוב/ה שהילדה אוהבת כי אולי זה יהיה לה קשה מדי.
אין שיקולים של כמה אנשים יהיו שם כי יותר מדי אנשים זה מפחיד עד כדי התקף חרדה או קיפאון מוחלט.
כשהילדים מחליטים מה רואים בטלויזיה עושים תורות לפי מי בחר פעם אחרונה ותור מי לבחור הפעם –
אין בעיה של ילדה שפוחדת כמעט מכל סרט/תוכנית שהיא לא מכירה וצריך למצוא זמנים/דרכים לאחים שלה לראות תוכניות/סרטים בלעדיה.
אני רואה משפחות בהן האחים הגדולים רבים עם הקטנים ומשלימים ומגרשים אותם מהחדר כשבאים חברים וחברות כי בא להם להיות לבד ולא צריכים לחשוש מהתקף זעם בעקבות הבחירה הזו.
הם לא חושבים מראש אם מי שהם מזמינים יבין את הקושי המיוחד.
האם החבר שהם רוצים להזמין יוכל להכיל את השונות?
הם לא מתלבטים איך ומתי לספר לחברים.
מצד שני אני גם לא מכירה הרבה אחים שיודעים ככה להכיל ולשתף ולהסביר ולקבל.
אני לא מכירה הרבה אחים גדולים שיכולים לכתוב סיפורים מופלאים כאלה על קבלה ושיתוף.
אני לא מכירה הרבה משפחות בהן יכול להיות מנעד גדול כל כך של רגשות בתוך 10 דקות.
אצלנו במשפחה זה ככה.
הילדים שלי בוחרים חברים שהם חושבים שיוכלו לדבר איתם.
לפעמים הם מעדיפים ללכת לחברים/ות במקום להזמין כדי לא להצטרך להסביר.
לפעמים הם בוחרים בגלוי ובראש מורם לשתף ולספר.

אנחנו משפחה רגילה – מיוחדת – עם מריבות וצחוקים ורגעים טובים ורעים.
לפעמים אנחנו בוחרים להישאר בבית בסופ"ש ולארח את מי שרוצה לבוא אלינו כי יותר קל להתמודד עם העולם מתוך המקום הבטוח שלנו.
לפעמים אנחנו בוחרים לצאת ולהתמודד עם מה שיבוא.
לפעמים הבחירות האלה מפתיעות אפילו אותנו בתוצאות שלהם.
התקוות והחלומות שלנו דומים וגם שונים – שהילדים יהיו בריאים, שיהיו עצמאיים כשיגדלו, שיצליחו במה שירצו – ואנחנו והן עובדים ופועלים בדרך לשם ללמוד להתלבש לבד, לטפס, לרכב על אופניים, ללעוס אוכל כמו שצריך, לדבר ברור, להצליח להסביר מה הם מרגישים/חושבים/רוצים.
ועוד מליון ואחד דברים שפעם נראו לי הרבה יותר טיבעיים וברורים ולא נאלצתי להקדיש להם הרבה מחשבה ולפרק אותם למליון פעולות קטנות כדי להצליח בסוף לבצע פעולה אחת מורכבת יותר.
העולם שלנו השתנה. סדר העדיפויות השתנה.
לפעמים קשה. לפעמים קשה מאד. לפעמים אני מתייאשת בדרך ולא רואה איך ממשיכים.
למזלנו מקיפים אותנו בני משפחה וחברים שדואגים להזכיר לנו שאנחנו לא לבד בדרך שיודעים להזכיר לי, כשאני שוכחת לרגע, את המנטרה שלי שקשה זה לא בהכרח רע.
שדואגים להראות לי ברגעי השפל את העליה הבאה. שעוזרים לי להיזכר על איזה אתגרים כבר התגברנו ולהיזכר בכוחות שיש לנו.
חלקם עם ילדים מיוחדים משלהם – ילדים מופלאים שמעוררים בי לא פעם פליאה על הדרך בה הם צועדים בעולמנו על הדרך בה הם מתקדמים ומשיגים מטרות.
הורים שמדהימים אותי בהתמודדות שלהם. שאני מרגישה שיש לי מה ללמוד מהם כל יום מחדש.
וחברים מכל הסוגים. חלקם ישנים ואנחנו צועדים בדרך כבר שנים.
חלקם חדשים והכרנו רק מאז אנחנו בתוך עולם הצרכים המיוחדים והפכו לחברי אמת.
את חלקם אני מכירה עדיין רק וירטואלית ומחכה להכרות ב- LIVE.
כולם- כל החברים ובני המשפחה שלנו מופלאים ודואגים להזכיר לנו לא פעם שגם אם הם לא צועדים בדיוק באותו שביל כמונו הם כאן ליד בשביל המקביל צועדים לצידנו.
כל אחד מהם עם הקשיים והמכשולים בשביל שלו. חלקם עם קשיים דומים לשלנו חלקם עם אחרים.
הם מקבלים את ילדינו ואוהבים אותנו כמו שאחנו. איתם אנחנו יכולים להיות בדיוק מי שאנחנו.
אני מקווה שתמיד אנחנו וילדינו נהיה מוקפים בחברים כאלה.
אני מקווה שהם יודעים כל האנשים האלה כמה הם מיוחדים.

וזה השיר שהכי מתחבר לי לכל הפוסט הזה:
בדיוק בדיוק כמו שאני. ככה זה טוב.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “משפחה מיוחדת…

  1. "כולם- כל החברים ובני המשפחה שלנו מופלאים ודואגים להזכיר לנו לא פעם שגם אם הם לא צועדים בדיוק באותו שביל כמונו הם כאן ליד בשביל המקביל צועדים לצידנו."
    רק אהבה וטוב לכם, משפחה מיוחדת ויפה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s