פוסט אורח מרגש במיוחד

הפעם אני מתרגשת לארח בפוסט את בכורתי המופלאה.
שאתמול הוכרזה כזוכה במקום הראשון בתחרות סופרים צעירים כאן בעיר.

לפניכם הסיפור שכתבה וזכתה איתו:

בערב יום רביעי, ההורים קראו לנוי ולאילה, האחיות שלי, ולי וסיפרו לנו שאח שלנו (עומר) אוטיסט.
כשהלכתי לישון שאלתי את אמא אם זה ישנה משהו בינינו היא ענתה שהיא לא יודעת והרבה זמן חשבתי על מה זה אומר האם זה ישנה משהו במשפחה?
האם זה ישנה משהו ביחסים ביני לבין ההורים? ביני לבין האחיות שלי? כשאמא העירה אותי הייתי נורא עייפה.

ענת וגיל, חברים שלי, התחילו לחשוד שמשהו קרה וניסו להרגיע אותי וזה שיגע אותי כי רציתי סתם להיות איתם לא רציתי שהם כל הזמן ינסו לדעת מה קרה ולהרגיע אותי.
גיל וענת אמרו שהם דואגים לי ושאם לא אגלה להם מה קרה הם ישאלו את אמא שלי.
עניתי להם שכשיגיע הזמן אני אגלה ושהם ידעו ראשונים.

בלילה חלמתי חלום:
ליום הולדתי ה11, כל מי שהזמנתי הגיע וכולם נהנו.
ואז עומר הופיע ועשה דברים מוזרים.
התחילו לצחוק עליו ועלי. כולם צחקו  – המסיבה הפכה לסיוט.
ברחתי לחדר התחבאתי בתוך המיטה ובכיתי…
ואוף גדול…
אה אוי נו באמת…..
למה למה דווקא לי זה קרה?
אוי נו באמת.. למה? מה עשיתי?
למה אני שואלת כול כך הרבה למה?
ולמי אני מדברת?
עם עצמי. ממתי אני מדברת עם עצמי?
למה אני שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות?
אוף….

אז שמעתי  "תתעוררי אור" הבנתי שהמסיבה הייתה חלום ונירגעתי שזה לא קרה באמת שהכול בסדר והלכתי אבל עדיין פחדתי לספר כי פחדתי שיצחקו עליי ועל עומר.

בדרך לב"ס קיבלתי אס אם אסים משחר- הילד הכי מקובל בכיתה:
שחר: בואי אלי אחר הצהריים
אני: למה?
שחר: ככה!!!
אני: או.קי למה באס אם אסים ולא בב"ס?
שחר כי ככה
אני: למה?
שחר: כי אמא שלי אמרה לי באס אם אס!
אני: או.קי מתי לבוא?
שחר: בשלוש
אני: או.קי ניפגש
שחר: ביי ניפגש

הפגישה התחילה היו שם, שחר, איתי, וענת, וגיל.
ענת שאלה "למה הזמנת אותנו באס אמ אסים ולא בכיתה?"
שחר ענה לה "כי ככה אמא שלי אמרה"
אני "למה אמא אמרה לך באס אמ אסים?"
שחר "כי….."
ואז אמא שלו ניכנסה ואמרה: "שחר מותר לי לספר?"
שחר ענה "אני מעדיף לספר, אבל את מוכנה להישאר?"
אמא של שחר "בטח"

שחר התחיל לספר: "אתם יודעים שיש לי אח גדול בן 18 ושהוא עוד לא התגייס?"
ואז כולם אמרו "נכון למה באמת?"
שחר אמר "זה בידיוק מה שאני רוצה לספר לכם"
"אח שלי…" אומר שחר, "הוא (לוקח נשימה עמוקה) אוטיסט".
חשבתי: וואו מענין למה הוא סיפר רק עכשיו? והרגשתי תחושה מוזרה שלא ידעתי איך להגדיר.
שמעתי את ענת שואלת מה זה בכלל אוטיזם?
אמא של שחר ענתה בדמעות:  שאוטיזם הן בעיות תקשורת.
שזה אצל כול אחד נראה אחרת אבל למשל כשרועי, אח של שחר, היה יותר קטן הוא לא אהב לשחק עם אחרים אלא העדיף לשחק לבד עם עצמו, הוא דיבר פחות מילדים אחרים בני גילו והיו לו בעיות בקשר עין כלומר שהוא לא מסתכל על מי שהוא מדבר אליו, אבל מהצד השני הוא ידע את שמות כל סוגי הדינוזאורים ומה כל אחד אוכל ובאיזו תקופה חיו בגיל קטן.
איתי שאל מה הם עשו אחרי האיבחון?
אמא של שחר ענתה שאחרי האיבחון הם התחילו ללמוד מה זה אוטיזם, וחיפשו מיסגרת מיוחדת שמתאימה לילדים אוטיסטים ורועי היה בגן מיוחד ואחר כך בבית ספר מיוחד.
ואז גיל שאל את שחר איך סיפרו לך שרועי אוטיסט ומה הרגשת אחר כך? שחר ענה שהוא זוכר שהם הקריאו לו איזה סיפור שקשור לזה ואחר כך אמרו: שחר, רועי אוטיסט. ואז הוא שאל מה זה? והם הסבירו לו, ושהוא הרגיש פחד, ובילבול.
ושמאז הוא התרגל ובעצם לא מכיר משהו אחר. זה האח שיש לו. והוא אוהב אותו כמו שהוא.

התלבטתי אם גם לספר ולבסוף החלטתי לספר ואמרתי "גם אח שלי אוטיסט" שחר ואיתי הופתעו.
גיל וענת אמרו "אז בגלל זה את מתנהגת מוזר".

שחר אמר שהוא רוצה לספר לכל הכיתה על אח שלו כי נימאס לו להסתיר.
הוא רוצה להזמין חברים הבייתה בלי שהם ישאלו שאלות ובלי לפחד שיצחקו ושהוא איכשהו הרגיש שאנחנו לא ניצחק ובגלל זה סיפר דווקא לנו ראשונים. אני אמרתי שגם אני רוצה אבל פחדתי לספר כי פחדתי שיצחקו עליי.

קבענו שנספר למורה על עומר, אח שלי ועל רועי, אח של שחר.
אמרנו לה שאנחנו רוצים לספר לכיתה אבל פוחדים שיצחקו עלינו, התייעצנו עם המורה והעלינו הצעה שבמקום שיעור חברה נעשה הצגה קצרה שקשורה לזה ואז נדבר על זה.

המורה הסכימה ונישאר רק לתכנן את ההצגה.

בהצגה איתי שמשחק את האח האוטיסט, משחק בחדר על הבמה למשל מנסה להעמיד את החיות אחת על השניה/לירכוב עליהן.
אני מדברת עם שחר, שמשחק חבר טוב ומספרת לו שאח שלי אוטיסט.
שחר אומר במבוכה "בסדר" ואז אנחנו הולכים לכיתה ופוגשים שם את גיל וענת, שמשחקים ילדים מהכיתה, אני מספרת להם על אח שלי והם מתחילים לצחוק ואז אני אומרת לשחר בקול כמעט בוכה "מזה פחדתי".
ואז אני פונה לקהל ואומרת "מה אתם הייתם עושים במקומי? ובמקום החברים שלי?
ואז נותנים לכול אחד בתורו לענות, ומזה קיווינו שיתפתח דיון.

באותו יום כולנו (איתי, גיל, ענת, שחר ואני) חיכינו בהתרגשות שיגיע שיעור חברה אחרי כמה שיעורים הוא סוף סוף הגיע.
הצגנו את ההצגה.
כשסיימנו כל ילד ענה אחרת: למשל ילד אחד מהכיתה ענה שבמקומי הוא היה מספר למורה, ובמקום שחר הוא היה מנסה להרגיע אותי ובמקום גיל וענת הוא לא היה צוחק. ילד אחר מהכיתה לעומת זאת אמר שבמקומי הוא היה בורח מהכיתה, ובמקום שחר הוא היה מצטרף לצחוק של גיל וענת , ובמקום גיל וענת הוא הוא לא היה משנה כלום, והיו כאלה שהיו באמצע: למשל נדב אמר שבמקומי הוא היה הולך לצד ואחר כך אומר למורה, ובמקום שחר הוא היה אומר לגיל וענת שזה לא יפה, ובמקום גיל וענת הוא לא היה צוחק.

ומה אתם הייתם עושים במקומי?
ובמקום החברים?

 

9 מחשבות על “פוסט אורח מרגש במיוחד

  1. פינגבק: משפחה מיוחדת… | Mommy Pooh

  2. פינגבק: שנה הלכה – שנה באה… | Mommy Pooh

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s