לילות לבנים

פוסט שלי שפורסם באתר שוקולד כחול:

אני מסתכלת על ארבעת ילדי וגאה בהם.
בכל אחד מהם. על הדרך שכל אחד מהם עשה…
על מי שהם ואיך שהם מתמודדים על הכל.
אני מתרגשת מכל חיוך..
מכל חיבוק…
הצחוק המתגלגל שלהם, בעיקר כשהוא מתגלגל מארבעתם יחד הוא מה שמחזיק אותי בימים אלה.
העיניים הבורקות של אורי כשהיא רצה לאחים שלה..
השמחה של איימי על שיתופה במשחקים של הגדולים.
הגאווה של גיא ומאי על הישגים שלהם בחוגים שלהם.
האור שנדלק להם בעיניים כשהם פתאום מבינים משהו חדש.
אני כל כך שמחה וגאה להיות חלק מכל זה… ולו רק כצופה בהם מהצד.

ואז אני חושבת על שנה הבאה.
ומסתכלת על הטור של ההכנסות שלנו ועוברת עוד לילה בלי שינה.
ברור לי שהכי נכון לאורי כרגע לנסות גן רגיל עם שילוב צמוד.
איימי מוכיחה לנו כמעט כל יום מחדש שלגביה זה הדבר הנכון.
הגדולים שלי כל אחד וצרכיו שלו שגם צריכים לקבל מענה.
ואני  – שמרגישה קצת טובעת באמצע.
אכולת רגשות אשם על כל מה שברור לי שיכול לקדם אותם ואני לא יכולה לתת להם.
אכולת דאגות על איך נסתדר שנה הבאה….

ואם לא נצליח לממן את כל ההוצאות על שילוב שתי ילדות – מה נעשה?
איך נבחר את מי מוציאים מהגן? ומה נעשה אחרי שנוציא –  נעביר לחינוך מיוחד כשברור לנו שזו לא המסגרת המתאימה? נוציא הביתה בלי שום תוכנית כי לא יהיה לנו מאיפה לממן?
והגדולים – להם לא מגיע? איך נממן את החוגים ושאר הדברים שלהם?

אני מסתכלת על האיש שלי שעובד כל כך קשה ולא מעט שעות ואז חוזר הביתה ומנסה לנצל את הזמן להיות עם הילדים ועושה מליון ואחד דברים בבית וחוזר לעבוד כשהם ישנים.
אני מסתכלת עליו ישן ותוהה על מה הוא חולם?
האם לפחות בשינה הוא מצליח להשאיר את הכל בצד ולנוח באמת או שכמוני כל הדאגות והמחשבות פולשות גם לחלומות?
האם בתוך המרתון הוא מוצא לו מספיק רגעים לעצור רגע ולנשום?
האם יש לו מספיק זמן לעצמו?
האם הוא זוכר כמה אני אוהבת אותו? האם הוא יודע כמה ברי מזל כולנו על שזכינו בו?
האם הוא יודע כמה לילות אני מעבירה בלהסתכל עליו ולהתבוסס במחשבות שלי?

אני כותבת בלוג ציבורי ותוהה האם זה נכון לחשוף אותנו ככה?
כמה זה נכון לפרוש חלק מחיינו באופן  ציבורי כל כך?
האם הקוראים שלי יודעים כמה זה לא פשוט לי? לנו?
כל כך הייתי רוצה להיות בצד שתורם ולא בצד שמבקש

בעיקר מתחשק לי לחבק אותם.
לחבק חיבוק כירבולי כזה כמו כשהיו קטנים וזה כל מה שהם היו צריכים כדי להיות רגועים.
כל מה שאני הייתי צריכה כדי להצליח להסתכל על העתיד באופטימיות.