היום היינו בהצגה של רינת.
איימי שלי חיכתה בהתרגשות רבה להופעה של הכוכבת הנערצת עליה.
ואוריקי חיכתה גם היא בהתרגשות לא פחותה משל אחותה.
התלבשנו התקשטנו ויצאנו.
הגענו מוקדם. וחיכינו בהתרגשות שיתחילו.
הסברנו שהאורות באולם יכבו ויהיה אור רק על הבמה.
אחת ישבה עלי ואחת על אבא.
כבר כתבתי פעם על הקושי הזה.
הפער הזה בין איך שאני חווה אותן בסיטואציות מסויימות – לאיך שהן מתייחסות לסיטואציה אחר כך.
כל אחת מהן נבהלה מדברים שונים במופע.
כל אחת ביקשה: "ללכת הביתה עכשיו!!" בזמן אחר.
שתיהן מחאו כפיים ושרו עם המופע.
שתיהן יצאו החוצה בסוף וביקשו שנלך עוד פעם.
ואני יצאתי עם דמעות.
הסתכלתי מסביבי במופע ילדים וילדות בגילאים שונים רובם עם אמא או סבתא.
היו עוד ילדות שנבהלו בקטעים מסויימים וטיפסו על אמא ונרגעו תוך שתי שניות.
היו כאלה שלקח להן 5 שניות שלמות.
לא ראיתי ילדה בת חמש שנבהלת כי בא מלאך טוב לבמה.
לא ראיתי אף ילדה בת חמש שישבה על אמא שלה וביקשה ללכת עכשיו ואחרי שתי דקות עמדה ושרה ומחאה כפיים.
הדמעות שלי נשארו בפנים.
ההתלבטות הזאת האם עשיתי נכון?
האם היינו צריכים להקשיב וללכת כשביקשו?
האם צדקנו כשהתעקשנו להישאר?
כשיצאנו איימי רצה ממקום למקום לפרוק את כל המתח.
ואז התחילה לרוץ עם ילדות שהיו שם.
וגם אורי אחרי כמה זמן העיזה והתרוצצה.
איימי בקלות ניגשה לילדות וביקשה לשחק איתן.
אבל לא הצליחה להישאר בתוך המשחק –
עברה לילדות אחרות. ניסתה להחליף משחק באמצע.
הילדות באיזשהו שלב ניגשו לשאול את האימהות שלהן למה היא לא משחקת כמו שצריך?
ניסיתי לעזור ולתווך ולהתערב אבל הרגשתי שאיימי פשוט צריכה עכשיו את החופש להיות היא עכשיו ועזבתי.
והיא עברה מילדות לילדות אחרות וחזרה שוב לראשונות ועברה לאחרות.
מדי פעם אורי רצה אחריה.
ואני ישבתי עם דמעות.
כן. הן בתפקוד גבוה.
וכן אין להן לא קרניים ולא זנב "לא רואים עליהן".
אבל זה חלק מהן. זה מי שהן.
והקושי הזה שפורץ פתאום.
הקושי שלהן שמבלבל גם אותן: "למה אני תמיד מפחדת בהופעות אמא?"
הרצון שלי לגונן ולחבק ולעטוף ולהקיף אותן רק בטוב.
חוסר היכולת שלי לגונן עליהן מהעולם.
הסתכלתי על איימי וראיתי שהיא פשוט לא מבינה.
היא לא הבינה כשילדות שם צחקו עליה וניסו ללעוג לה..
היא פשוט לא הבינה וזה עבד הפעם לטובתה כי כשהן ראו שזה לא משפיע הן עברו ללשחק איתה.
אבל אני יודעת שלא כל פעם זה יעבוד ככה.
יום אחד כל היופי והתום והטוב שבה לא יעמוד לה כמגן ומה אז?
מה אם אני לא אהיה שם באותו רגע לתפוס אותה?
מה אם לא יהיה אף אחד?
אני מפחדת גם.
מפחדת מהגדילה וההתבגרות שלהן.
מפחדת מהפער שהולך וגדל בין היכולות וההבנה שלהן לבני גילן.
כואב לי שהיא מבינה את הפער. היא מרגישה את השוני.
ובעצם מה הכי נכון וטוב? לגונן ולהגן כל הזמן או ללמד אותן את הכוחות שלהן שיעזרו להן להתמודד בעולם.
העולם לא פשוט ולהן הוא אפילו מורכב ומסובך עוד יותר.
בדרך לאוטו איימי אמרה לי: בהצגה השלישית אני כבר רק אהנה, אולי בהצגה בשלישית אני כבר לא אבכה"
והדמעות שוב עלו ולא יכולתי שלא לחשוב על זה שלא תמיד אפשר ללכת לאותה הצגה שלוש פעמים.
רק חיבקתי אותה והזכרתי לה שאני אוהבת אותה הכי בעולם כולו.
Mommy Pooh 