יום הזיכרון – יום העצמאות

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל- חלקם הכרתי מהתיכון/התנועה/השכונה.
יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה – אחת מהן הייתה לי אמא שניה:
גניה ברמן ז"ל שנרצחה ב- 11.6.2003 בפיגוע קו 14 ברחוב יפו בירושלים, כשהייתי בחודש חמישי להריון עם בכורתי.
מעתיקה לכאן חלק ממה שכתבתי אז לבכורתי שהייתה אז, כאמור, עוד עוברית:
אני רוצה לספר לך על סבתא שלך. 
הסבתא, שלצערי, לא תכירי.
לשמחתי הספקתי לספר לה שאת הולכת להפוך אותה לסבתא.
ואני חושבת שהיא חיכתה לפגוש אותך כמעט כמוני.
ועכשיו תוכלי להכיר אותה רק דרך הסיפורים והתמונות.
אז אני רוצה לספר לך עליה כמה שיותר, כדי שתכירי אותה 
ותדעי איזו סבתא מדהימה הפסדת.
אהבתי אותה כמו אמא, ואני חושבת, או רוצה להאמין, שגם לה היו רגשות דומים כלפי.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת עליה זה החיוך שלה.
כמעט תמיד היא חייכה.
והייתה בה מן שלוות נפש.
ויכולת לראות את החיובי בכל דבר.
ותמיד הייתה לה את המילה הנכונה.
היא הייתה אשה קטנה עם לב ענק. שהעניקה לכל מי שפגש בה.
אני לא מאמינה שיש מישהו שהיא עברה בחייו ולא זוכר אותה רק לטובה.

בכורתי תחגוג 10 שנים להיוולדה בנומבר הקרוב.
בחודש הבא נציין 10 שנים בלי גניה.
עבר הרבה זמן. הבזק שניה וחיים שלמים.
אומרים שהזמן מרפא.
אני חייבת להודות שההלם אולי קצת התקהה עם השנים, ואולי גם קצת הכאב.
אבל הגעגועים רק הולכים ומתגברים.
היא הייתה אחת הנשים המופלאות ביותר שהכרתי עם חיוך כמעט תמידי.
סבלנות להקשיב ויכולת לדעת להגיד בדיוק את הדברים הנכונים.
היא חסרה לי באלפי רגעי התלבטות ומשבר ובמליוני רגעי אושר וסיפוק,
חסר שרק הולך ומעמיק ככל שהזמן עובר.
אין לי שום ספק שיש לה חלק גדול במי שאני היום.

זה החלק של הזיכרון אבל גם החלק שמחבר אותי לעצמאות.
כי אין לי ספק שיש לה חלק לא קטן ביציאתי מבית הורי לעצמאות.
ואני רוצה לכתוב גם קצת עליהם – על הורי.

דווקא היום אני רוצה לסטות מההקפדה שהקפדתי עליה עד היום להשאיר את המשפחה המורחבת מחוץ לבלוג הזה.
במשפחה המורחבת יש את הורי, הוריו של בן זוגי, האחים של שנינו וגם כמה אחיינים.
על תוצאות האבחון של איימי אמא שלי שמעה ממני בשיחת טלפון כשהייתה מעבר לים.
והתגובה שלה הייתה משהו שאני לוקחת איתי מאז ואף מעבירה הלאה לאימהות אחרות שמדברות איתי אחרי אבחון:
"זאת עדיין אותה ילדה שהכרנו. עכשיו יש שם לקשיים שלה ונוכל להתחיל לעזור לה"
כמו שכבר כתבתי כמה פעמים זאת הייתה בדיוק התחושה שלנו אבל לשמוע אותה בקול רם מאמא שלי היה מרגש ומדמיע.
ומאז ההורים שלי ושלו היו לצידנו. בכל דרך שיכלו.
ואני לא אייפה את המציאות ברור שלא תמיד הכל היה חיובי ונפלא והיו עליות ומורדות ביחסים אבל אין שום ספק שלשני הצדדים הנכדים תמיד היו בראש סדר העדיפויות ואין ספק שלנו הדרך הייתה יכולה להיות הרבה יותר קשה בלעדיהם.

והיום, היום אני חושבת על הדרך שהם ליוו אותנו, אותי ואת בן זוגי, כל אחד והוריו שלו, עד שנפגשנו.
בן זוגי גדל בקיבוץ ולמרות הלינה המשותפת בה גדל, אמו, לפי הסיפורים ששמעתי הייתה אחת האימהות היותר נוכחות בחיי ילדיה ולא נרתעה להילחם על מה שהרגישה שנכון לילדיה גם כשזה היה מנוגד לכל מה שגדלה עליו והפוך ממה שעשו כל השאר.
אני חושבת שהיא נטעה בילדיה זרעי אהבה וביטחון שרק אם אוהבת ונוכחת יכולה ושרק בזכות מה שהיא [וכמובן גם בן זוגה – אבא של בן זוגי] נתנו להם הם יכלו כל אחד ללכת בדרך שלו ולבנות את חייהם.
אני יודעת שהיא ממשיכה להיות אמא נוכחת ואוהבת וללא ספק סבתא מעורבת, נוכחת ואוהבת לא פחות.
אני יודעת שאת מה שהיא נותנת לילדיי, ואת הדברים שהיא עושה איתם אף אחד אחר לא יכול לעשות באותה דרך.
האהבה שהיא ואבא של בן זוגי מרעיפים על ילדי, כל ילדיי, ועל שאר נכדיהם היא משהו שלא ניתן לכמת או לתאר במילים.

והורי שלי – שכמו כל בת היחסים שלי איתם עברו מהמורות וקפיצות אבל אחד הדברים שהם העבירו לי והיה ברור לי תמיד ללא ספק היה שיש לי גב. ושלא חשוב מה יקרה תמיד יש לי לאן לחזור והם תמיד יהיו שם לחבק ולעזור ככל יכולתם.
והם הוכיחו את זה לאורך חיי יותר מפעם אחת.
והדברים שהם נתנו לי ולימדו אותי הם חלק לא קטן במי שאני היום.

החיים העצמאיים שבנינו והמשפחה המופלאה והנהדרת שהקמנו הם הרבה מאד בזכות הדברים שהם נתנו לנו.
ואני חושבת שגם היכולת להסתכל על המציאות שלנו בעיניים, להבין שאנחנו צריכים עזרה  – גם אם החלק הזה לקח יותר זמן – ולא להתבייש לבקש אותה היא גם בזכותם.