פסח – שחרור ופריחה

חשבתי מה לי ולפסח. זה החג השנוא עלי ביותר. הנה כתבתי את זה. אני שונאת את פסח. שונאת את הלחץ סביבו. שונאת קמח מצה. שונאת את קריאת ההגדה הארוכה. כן כיף לי לפגוש את השפחה שלי ומאז שיש לנו הגדה שלנו, שהיא גרסה מקוצרת ומשופרת של ההגדה עם תכנים משפחתיים קריאת ההגדה הפכה למשהו הרבה פחות מתיש ומייגע ואפילו נחמד.
ועדיין השעות המאוחרות שקשות מאד לאיימי ואורי – שנה שעברה ויתרתי על הסדר כי הוא התחיל אחרי שעת השינה שלהן ומתוך הכרות עם כמה קשה להן השינוי הזה העדפתי לוותר ולהשכיב בזמן שהן רגילות לו – איימי בסוף ישנה צהריים והייתה בחלק מהסדר והלכה לישון כשעה יותר מאוחר מהרגיל, ואורי הלכה לישון כרגיל ואני נשארתי איתה בבית.

השנה אנחנו עושים פסח חברים.
חברים הזמינו אותנו אליהם ביחד עם עוד כמה משפחות חברים בשעות שמותאמות לילדים ובכלל כל הקונספט יהיה הרבה יותר קליל, וידידותי לילדים ולהוריהם.
הוחלט שמי שמי שרוצה כותב משהו ומוזמן לשתף את כולם בסדר עצמו. בהתחלה חשבתי להשאיר לילדים שלי לכתוב ואף ניסחתי להם שאלות מכוונות.
ואז התחלתי לחשוב מה יש לי להגיד על החג הזה חוץ משנאתי אליו. מתוך השאלות שכתבתי לילדים התחלתי לחשוב על המשמעויות שלו והשמות השונים ואיך הם מתחברים אלי.
חשבתי שאולי אני צריכה לכתוב את סיפור היציאה לחופש שלי – לבדוק מול עצמי ממה אני השתחררתי לאורך השנים? ואולי, אם אעיז, גם ממה עוד הייתי רוצה להשתחרר.

אז הנה לפניכן/ם חשבון הנפש האישי שלי לחג הזה: אז ממה השתחררתי במהלך חיי?

* המחשבה שיש חוקים לגידול ילדים – הגעתי מאד מוכנה להורות ועם בכורתי חשבתי שאני יודעת הרבה ושום דבר ממה שאמרו לי לא הזיז אותי מהביטחון שלי באימהות שלי.
כשידעתי שיש בעיה לא ויתרתי עד שמצאתי לה שם ופיתרון.
עם כל אחד מהילדים שנולד אחריה, ולאורך ההתבגרות שלה, למדתי כמה מעט אני יודעת על הורות ואימהות, ולמדתי גם שלפעמים הלימוד מגיע בזמנים ומהאנשים הכי לא צפויים.
למדתי שאמא תמיד צודקת אבל גם ממשיכה ללמוד לאורך כל הדרך.

*הפחד ללכת בדרכי שלי –  רוב חיי הייתי ילדה טובה. עשיתי מה שציפו ממני ולא ציפיתי מעצמי ליותר מזה. לאט לאט גיליתי שלמצוא את הדרך שלי זה לא קל בתוך כל רעשי הסביבה ושלצעוד בה זה אפילו קשה יותר  אבל לרוב הדרך הנכונה יותר לי. גיליתי שלחקור ולהמשיך לשאול את עצמי שאלות עוזר לי למצוא תשובות אמיתיות יותר ולהתחזק בדרכי, גם אם הדרך הזו משתנה לאורך הדרך.

* פחד מסמכות – מתוך היותי ילדה טובה, וכנראה גם מתוך היותי מי שאני דמויות סמכותיות תמיד נראו לי מאיימות והייתי משתתקת למולן. השינוי בתחום הזה היה לאט לאט אבל האבחון של איימי ואחריו של אורי ללא ספק עשו אצלי שינוי גדול בתחום הזה. כדי שהן, ואנחנו, נקבל את הזכויות המגיעות להן אנחנו צריכים להילחם כמעט לכל אורך הדרך בכל מיני גורמי בירוקרטיה שונים. ואנחנו עושים את זה. מול חלקם בהצלחה גדולה יותר ומול חלקם בהצלחה קטנה יותר אבל למדנו לא לוותר ולהתעקש ולעמוד מולם בראש זקוף. לי זה היה אחד השיעורים הקשים יותר אחרי האבחון.

* חשש לבקש עזרה – למרות שהתחפושת שלי בפורים הייתה של super mom למדתי כבר שאני לא באמת כזו. למדתי שלמרות שאני יכולה הרבה אני לא יכולה הכל בעצמי. למדתי לבקש עזרה.
למדתי להגדיר מה העזרה שאני צריכה ולמדתי לדעת לקבל אותה.
ביחד עם עמידה מול סמכות ובירוקטיה אני חושבת שאלו שני השיעורים הכי קשים ומאתגרים שלי בשנתיים האחרונות.

* חברים – למדתי עם השנים ובעיקר מאז נולדו ילדיי שהכי נכון וטוב לי להיות רק עם אנשים שטוב לי איתם
למדתי שאם אני לא מרגישה בנוח בחברת מישהו אני לא צריכה להיות איתו.
ושעדיין ישארו לי מספיק חברים אחרים שרוצים בחברתי ושלי טוב בחברתם.

מה הייתי שמחה לשחרר ולא הצלחתי עדיין?
* ציפיות – הייתי שמחה מאד לשחרר הרבה מהציפיות שלי מעצמי.
* רגשות אשם – על שאני לא מקשיבה לעצמי מספיק לאחרונה ולא מטפלת בעצמי כמו שמגיע לי.
       מול ילדיי – על שאני לא תמיד מצליחה להיות נוכחת כמו שהייתי רוצה וליישם כל מה שהייתי        
רוצה איתם ובשבילם.
       מול האיש שלי – על שלא תמיד אני מספיק אומרת ומראה כמה אני אוהבת.
ועל שלא תמיד אני מצליחה להיות מספיק נוכחת גם בשבילו.

אני מאחלת לעצמי ולמשפחתי ולכל מי שקורא אותי שהאביב יביא איתו התחדשות גם בתוך הבית.
שהפריחה תהיה גם פנימית ולא רק בחוץ.
ושבשנה הבאה יהיה לנו הרבה פחות דברים לשחרר ויותר דברים טובים שאימצנו לנו.