איימי שלי

איימי שלי נולדה לפני 5 שנים [מחר] אחרי הריון אינסטנסיבי ולידה מהירה במיוחד.
אני הייתי מותשת מהלידה והיא שכבה בחיקי וחייכה למיילדת ושאר המלווים והמשיכה לחייך מאז.
בגיל חודשיים איימי כבר התהפכה חופשי מבטן לגב ומהגב לבטן והתחילה לזחול גחון.
בגיל חמישה חודשים היא כבר הלכה לאורך הספות וטיפסה במדרגות.

לרדת כמובן היא לא ידעה. והייתה פשוט מסתובבת כדי לרדת קדימה כמו שעלתה.
כשאיימי הייתה בת 7 חוד נאלצתי להפסיק להניק ואיימי מהר מאד הסתמכה רק על מוצקים והורידה עוד ועוד בקבוקים.

בגיל שנה היא טיפסה על כל מה שיכלה.
אני סירבתי ללכת איתה לגן שעשועים כי היא הייתה מטפסת גבוה יותר מאחיה הגדולים.
וזה הפחיד אותי.
איימי המשיכה להיות ילדה חייכנית ומתוקה.
היא אהבה לשחק ולהשתולל עם אחיה וגם כשבאו חברים שיחקה לידם ונראתה שמחה לראותם.
אבל שמרה בקנאות על סדר היום שלה.
כשהייתה עייפה הלכה לישון על על ספת הפו שלה שהייתה בסלון גם אם היו בבית באותו זמן 15 ילדים רצים ומשתוללים.
ובלילות ישנה לילות שלמים מרגע שהפסיקה לינוק.
היא מחאה כפיים ושמה ידיים על הראש ו'דיברה' בטלפון צעצוע.
בסביבות גיל שנה וחצי אני התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר.
לא ידעתי להסביר בדיוק מה. אבל משהו הרגיש לי אצלה לא כמו כולם.
כ-ל מי שהיה סביב כולל אבא שלה חשב שזה הורמונים של סוף הריון ופולניות כללית.
אבל אצלי התחושות המשיכו
איימי המשיכה להתפתח ולגדול והמשיכה להיות חייכנית ומתוקה.
אבל בתחושה שלי משהו אצלה היה אחר.
המילים הראשונות שאמרה היו: אבא, צ'יריוס ודי ואחר כך גם דורה.
וזהו. חוץ מהן לא היו עוד מילים עד שהתחילה אלוטף.
כשהיינו בחוץ היא פשוט הלכה. בלי להסתכל איפה אנחנו או אם הולכים אחריה היא פשוט הלכה.
וגם בבית היא הייתה יכולה באמצע משחק פתאום לקום וללכת לחדר השני ולהתיישב מול המחשב.
כשהייתה בת שנה ותשע אורי נולדה.
היא התעלמה לחלוטין מקיומה במשך חודשיים. לא התייחסה אליה בכלל בחודשיים הראשונים.
אבל המשיכה לשחק עם אחיה ולבד כרגיל.
לקראת גיל שנתיים גם אבא שלה כבר התחיל להרגיש בהבדל.
היא עדיין שיחקה ליד ולא הראתה שום רצון לשחק עם ילדים.
לא הביעה שום התעניינות בבני גילה.
היו לה התקפי זעם יוצאי דופן בעוצמה ובמשך שלהם ועוד כמה התנהגויות מוזרות.
למשל הא הייתה מתעוררת בלילה דוחפת את מיטת המעבר שלה את הסנטימטר שזזה במהלך הלילה ועולה עליה וחוזרת לישון.
אם שטפתי את הבית ולא החזרתי את הספה בדיוק לאותה משבצת זה היה גורר התקף זעם וגם היה קשה להבין על מה ולמה היא כועסת כי כאמור לא דיברה.
כשרצתה לאכול הייתה רצה לסלון ונשכבת על הרצפה בצרחות.
אם פתחנו/סגרנו את החלון בלי להתריע קודם.
כל התקפי הזעם לוו גם בהכאה עצמית. איימי הייתה דופקת את הראש ברצפה ונושכת את עצמה.
כל התקף זעם היה נמשך 50-60 דקות. וכל היום היה מורכב מהתקפי זעם כאלה אחד אחרי השני.
חודש לפני שאיימי חגגה שנתיים היה יומולדת לחבר טוב שלה. ילד שהיא הכירה מאז לידתה. ביומולדת היו כמובן עוד ילדים שהכירה וגם כאלה שלא. היא סירבה להישאר בתוך הבית בו חגגו ואבא שלה בילה איתה את רוב היומולדת בחוץ.
כשהיה צריך לקחת אותה למרפאה היה צורך בשנינו היא השתוללה וצעקה ובכתה ולא נרגעה גם אחרי שסיימו לבדוק אותה.
מאחר ואיימי היא השלישית שלנו וכבר התנסנו בגידול שני ילדים היה לנו ברור שמשהו לא בסדר.
ביקשנו הפניה מרופא הילדים לאבחון והוא סירב לתת לנו בטענה שבגלל שהילדה לא במסגרת אני מחפשת אישור להיותי אמא טובה ואין שום בעיה.
נלחמנו בו במשך כמעט חצי שנה  עד שנתן לנו הפניה.
בשבוע לפני התור קראתי ברשת והגעתי במקרה למאמר עם סימני אוטיזם והיה לי ברור שזו הילדה שלי נתתי לאבא שלה לקרוא גם כדי שלא יופתע באבחון.
וכשהגענו לאבחון בהתפתחות הילד בהלל יפה כשאיימי הייתה בת שנתיים וארבע אמרנו להם כבר בפגישה הראשונה זה החשד שלנו ובאנו שיאשרו או יפריכו.
אני חושבת שהם היו קצת בהלם מאיתנו אבל האבחון התקדם מהר מאד וכל השיח מולנו היה על איך מתקדמים מכאן מאחר ולא היה צורך להתלבט איך לספר לנו.
איימי אובחנה בסוכות 2010 כאוטיסטית בתפקוד נמוך.
שבוע אחרי האבחון עברנו דירה.
חודש אחרי האבחון איימי התחילה ללכת לאלוטף הרצליה.
ותוך כמה חודשים גילינו את איימי שלנו מחדש.
התקפי הזעם פחתו מאד, היא למדה להגיד עוד ועוד מילים.
אנחנו למדנו איך להקל עליה ביומיום ואיך להכין אותה למקומות חדשים.
איך לארגן את היום והבית כך שיהיה לה ברור וקל יותר.
איימי חזרה לחייך.
חבר שלנו אמר אז שזה כמו פרח שפתאום נפתח ורואים את כל מה היופי שעד אז היה מוחבא בפנים.
ביומולדת 3 שלה איימי הייתה מאושרת ושמחה להיות במרכז תשומת הלב.
שמחה מכל החברים שבאו לחגוג איתה. והייתה עם חיוך כל היום.
כמובן שלא כל הקשיים נעלמו אבל ההתקדמות הייתה ברורה לעין כל מי שהכיר אותה קודם.
ולראות את החיוך שלה וההנאה שלה היה כיף גדול.
שנה שעברה איימי הייתה בגן תקשורת עירוני שלא היה לה טוב בו ואנחנו נאלצנו להויסף טיפולים אחה"צ בנוסף לטיפולים בגן כי הרגשנו שבגן היא לא מקבלת את מה שהיא צריכה ושכל הבקשות שלנו לא נענות ולא מקשיבים לנו.
אחרי שהתחלנו את התוכנית הביתית איימי התחילה סוף סוף להתדקם. כמובן שבגן הם זקפו את ההתקדמות לזכותם.
בחופש הגדול עוד לפני סיום הגן באופן רשמי הוצאנו אותה הביתה ועשינו תוכנית ביתית מלאה במשך חודש וחצי בערך.
איימי פרחה בה ומרגע שהבינה שהיא לא חוזרת לגן החיוך והרוגע שלה חזרו ואנחנו ידענו שבחרנו נכון להוציא אותה מוקדם ולא להחזירה לשם למרות שההחלטות שלנו היו בניגוד מוחלט לדעת הצוות.
היום איימי משולבת בגן טרום חובה רגיל עם משלבת/סייעת צמודה.
היא עדיין יפהפיה, חייכנית, אהובה וחברותית.
היא מתארחת אצל חברים מהגן [עם אמא או סייעת צמודה לא לבד] וחברים באים אליה.
אנחנו יכולים ללכת איתה כמעט לכל מקום עם הכנה מוקדמת לא מורכבת.
היא יודעת להסביר במילים מה היא רוצה.
היא עדיין אוטיסטית. בתפקוד גבוה.
ועדיין יש לה קשיים בתחומים שונים.
היא לא תמיד שמה לב שכשחבריה עוברים משחק ושהיא היא עוד במשחק הקודם.
היא לא תמיד שמה לב שחבריה תוך כדי משחק בכלל זזו מקום והיא נשארה לבד במקום בו שיחקו קודם.
היא לא מבינה הרבה מהסיטואציות שקורות סביבה ולפעמים חוסר ההבנה מפחיד אותה.
היא מתחילה להבין שהיא שונה ואחרת ואני חושבת שגם ההבנה הזו קצת מבהילה אותה.
היא עדיין נבהלת במקומות חדשים ובעיקר אם הם המוניים.
היא עדיין לא תמיד יודעת להסביר מה היא מרגישה והעובדה שיכולים להיות רגשות סותרים ביחד – כמו התרגשות וחשש – מבלבלת אותה.
היא עדיין לא מצליחה להתלבש לגמרי לבד.
עדיין יש קשיי אכילה וויסות חושי ורגשי.
יש לה אח ואחות גדולים ואחות קטנה אחת שאוהבים אותה מאד והיא אותם.
איימי ילדה חכמה ואינטלגנטית שמפנימה בקלות יחסית ידע חדש.
היא שמה לב לפרטים.
היא אהובה ואוהבת.
היא אוהבת שמלות מסתובבות וחצאיות ונוצצים.
וגם חדי קרן וסוסים מעופפים.
היא אוהבת בובות ולהחליף בגדים ותסרוקות מיוחדות וסיכות נוצצות.
היא חייכנית.
היא מצחיקה.
היא יפהפיה.
והיא שלי.

ואולי גם קצת של אבא שלה…

 

 

 

פסח – שחרור ופריחה

חשבתי מה לי ולפסח. זה החג השנוא עלי ביותר. הנה כתבתי את זה. אני שונאת את פסח. שונאת את הלחץ סביבו. שונאת קמח מצה. שונאת את קריאת ההגדה הארוכה. כן כיף לי לפגוש את השפחה שלי ומאז שיש לנו הגדה שלנו, שהיא גרסה מקוצרת ומשופרת של ההגדה עם תכנים משפחתיים קריאת ההגדה הפכה למשהו הרבה פחות מתיש ומייגע ואפילו נחמד.
ועדיין השעות המאוחרות שקשות מאד לאיימי ואורי – שנה שעברה ויתרתי על הסדר כי הוא התחיל אחרי שעת השינה שלהן ומתוך הכרות עם כמה קשה להן השינוי הזה העדפתי לוותר ולהשכיב בזמן שהן רגילות לו – איימי בסוף ישנה צהריים והייתה בחלק מהסדר והלכה לישון כשעה יותר מאוחר מהרגיל, ואורי הלכה לישון כרגיל ואני נשארתי איתה בבית.

השנה אנחנו עושים פסח חברים.
חברים הזמינו אותנו אליהם ביחד עם עוד כמה משפחות חברים בשעות שמותאמות לילדים ובכלל כל הקונספט יהיה הרבה יותר קליל, וידידותי לילדים ולהוריהם.
הוחלט שמי שמי שרוצה כותב משהו ומוזמן לשתף את כולם בסדר עצמו. בהתחלה חשבתי להשאיר לילדים שלי לכתוב ואף ניסחתי להם שאלות מכוונות.
ואז התחלתי לחשוב מה יש לי להגיד על החג הזה חוץ משנאתי אליו. מתוך השאלות שכתבתי לילדים התחלתי לחשוב על המשמעויות שלו והשמות השונים ואיך הם מתחברים אלי.
חשבתי שאולי אני צריכה לכתוב את סיפור היציאה לחופש שלי – לבדוק מול עצמי ממה אני השתחררתי לאורך השנים? ואולי, אם אעיז, גם ממה עוד הייתי רוצה להשתחרר.

אז הנה לפניכן/ם חשבון הנפש האישי שלי לחג הזה: אז ממה השתחררתי במהלך חיי?

* המחשבה שיש חוקים לגידול ילדים – הגעתי מאד מוכנה להורות ועם בכורתי חשבתי שאני יודעת הרבה ושום דבר ממה שאמרו לי לא הזיז אותי מהביטחון שלי באימהות שלי.
כשידעתי שיש בעיה לא ויתרתי עד שמצאתי לה שם ופיתרון.
עם כל אחד מהילדים שנולד אחריה, ולאורך ההתבגרות שלה, למדתי כמה מעט אני יודעת על הורות ואימהות, ולמדתי גם שלפעמים הלימוד מגיע בזמנים ומהאנשים הכי לא צפויים.
למדתי שאמא תמיד צודקת אבל גם ממשיכה ללמוד לאורך כל הדרך.

*הפחד ללכת בדרכי שלי –  רוב חיי הייתי ילדה טובה. עשיתי מה שציפו ממני ולא ציפיתי מעצמי ליותר מזה. לאט לאט גיליתי שלמצוא את הדרך שלי זה לא קל בתוך כל רעשי הסביבה ושלצעוד בה זה אפילו קשה יותר  אבל לרוב הדרך הנכונה יותר לי. גיליתי שלחקור ולהמשיך לשאול את עצמי שאלות עוזר לי למצוא תשובות אמיתיות יותר ולהתחזק בדרכי, גם אם הדרך הזו משתנה לאורך הדרך.

* פחד מסמכות – מתוך היותי ילדה טובה, וכנראה גם מתוך היותי מי שאני דמויות סמכותיות תמיד נראו לי מאיימות והייתי משתתקת למולן. השינוי בתחום הזה היה לאט לאט אבל האבחון של איימי ואחריו של אורי ללא ספק עשו אצלי שינוי גדול בתחום הזה. כדי שהן, ואנחנו, נקבל את הזכויות המגיעות להן אנחנו צריכים להילחם כמעט לכל אורך הדרך בכל מיני גורמי בירוקרטיה שונים. ואנחנו עושים את זה. מול חלקם בהצלחה גדולה יותר ומול חלקם בהצלחה קטנה יותר אבל למדנו לא לוותר ולהתעקש ולעמוד מולם בראש זקוף. לי זה היה אחד השיעורים הקשים יותר אחרי האבחון.

* חשש לבקש עזרה – למרות שהתחפושת שלי בפורים הייתה של super mom למדתי כבר שאני לא באמת כזו. למדתי שלמרות שאני יכולה הרבה אני לא יכולה הכל בעצמי. למדתי לבקש עזרה.
למדתי להגדיר מה העזרה שאני צריכה ולמדתי לדעת לקבל אותה.
ביחד עם עמידה מול סמכות ובירוקטיה אני חושבת שאלו שני השיעורים הכי קשים ומאתגרים שלי בשנתיים האחרונות.

* חברים – למדתי עם השנים ובעיקר מאז נולדו ילדיי שהכי נכון וטוב לי להיות רק עם אנשים שטוב לי איתם
למדתי שאם אני לא מרגישה בנוח בחברת מישהו אני לא צריכה להיות איתו.
ושעדיין ישארו לי מספיק חברים אחרים שרוצים בחברתי ושלי טוב בחברתם.

מה הייתי שמחה לשחרר ולא הצלחתי עדיין?
* ציפיות – הייתי שמחה מאד לשחרר הרבה מהציפיות שלי מעצמי.
* רגשות אשם – על שאני לא מקשיבה לעצמי מספיק לאחרונה ולא מטפלת בעצמי כמו שמגיע לי.
       מול ילדיי – על שאני לא תמיד מצליחה להיות נוכחת כמו שהייתי רוצה וליישם כל מה שהייתי        
רוצה איתם ובשבילם.
       מול האיש שלי – על שלא תמיד אני מספיק אומרת ומראה כמה אני אוהבת.
ועל שלא תמיד אני מצליחה להיות מספיק נוכחת גם בשבילו.

אני מאחלת לעצמי ולמשפחתי ולכל מי שקורא אותי שהאביב יביא איתו התחדשות גם בתוך הבית.
שהפריחה תהיה גם פנימית ולא רק בחוץ.
ושבשנה הבאה יהיה לנו הרבה פחות דברים לשחרר ויותר דברים טובים שאימצנו לנו.

 

הפוסט הכי מצחיק והכי ארוך שכתבתי אי פעם

הוראות לקריאת הפוסט הנוכחי:
תכינו טישו לדמעות.
שבו.
רגע בעצם לפני שאתם יושבים תלכו להתפנות. כן ברצינות.
אם לי כמעט ברח מרוב צחוק כשכתבתי אז יש סכנה אמיתית גם למי שקורא….
זהו? עשיתם הכל אז אפשר להתחיל:
מבטיחה שיהיה מצחיק!

מחר חוגגים לאיימי יומולדת 5 בגן.
ולכבוד האירוע המרגש [שנחגג לא נוכחות הורים/אחים ושאר נלווים] הרי לפניכם פוסט ציטוטים של ילדת היומולדת מהשנה האחרונה:

ביום כיפור איימי הסבירה לי:  ביום כיפור צריך לבקש סליחה מחברים.
אבל אני לא צריכה לבקש כי אני כזו חברה טובה.

אחרי שאיימי הסתפרה בתחילת השנה היא חזרה הביתה וסיפרה שאחד הבנים אמר לה
 בגן אמר לה שזה לא יפה.
אז היא ענתה לו שזה יפה ושהוא בן אז הוא מבין בשיער של בנים ולא בשיער של בנות!!!

ביום אחר  איימי רצתה שנקטוף שסק מהעץ ליד הגן שלה.
אמרתי לה שהשסק גבוה ואני לא מגיעה.
היא מייד ענתה לי שאנחנו צריכים ג'ירפה.

במהלך ויכוח איימי צועקת על אחותה הגדולה: "אז אני לא אבוא איתך!!"
– "לא תבואי איתי לאן?"
איימי בפרצוף כועס: "לאנשהו!"
– "ואם אני אלך למקום כיפי?"
איימי [עדיין בפרצוף כועס]: "אז אני כן אבוא איתך!!"

איימי לאחיה תוך כדי מריבה: "שתדע לך שפעם הבאה שנהיה בהופעה של ילד פעם אני אגיד אותך כמה שאתה אח מעצבן!!!"

וביום אחר כששמעה אותי מחמיאה לאח שלה:
"ברור שהוא חכם, הוא אח שלי!"

איימי מסבירה מה זה כוכב נולד:
יש אבא כוכב ואמא כוכבה
ואמא כוכבה גדלה וגדלה וגדלה
עד שהתינוקת מאד גדולה והיא יוצאת
ואז היא בוכה אהה אהה אני רעבה ואמא כוכבה מניקה אותה.

איימי ואורי עושות בריכה בגיגית גדולה בסלון.
אבא מודיע : עוד דקה כשאני מסיים את הקפה יוצאים מהבריכה
איימי בתגובה: תשתה עוד קפה

באחד הערבים כשיזהר הרדים את איימי ואורי איימי אמרה לו
שגיא ומאי אמרו לה לנסות לשכנע אותנו להסכים לגדל כלב בבית.
למחרת בתגובה לטענתי שאין מקום בבית אמרה שנגדל כלב קטן והוא יצטרך רק קצת מקום.

גיא, אחותה הבכורה של איימי צמחונית כבר 4 שנים מאז הייתה בת 5.
לאחרונה איימי הודיעה שהיא גם רוצה להיות צמחונית חוץ מאשר כשאבא מכין בשר שהיא אוהבת.
באחד הימים הוא הכין שניצלים והיא הודיעה:
"היום זה יום הבשר שלי בגלל זה אני אוכלת רק שניצל… וגלידה"

יום אחד פ' המשלבת של איימי הסבירה לה, אחרי שעבדו/שיחקו יחד, שהן צריכות להיפרד כי היא צריכה ללכת לעבודה.
איימי שאלה במה את עובדת?
פ': אני הולכת לשחק עם ילדה שקוראים לה מיכל
איימי: לא אבל מה את עושה בעבודה?
פ': העבודה שלי זה לשחק עם ילדים. כמו שאני משחקת איתך.
איימי: לא!! אבל בעבודה האמיתית שלך!!

יום אחד איימי הסבירה לגננת שלה בגן שלא הזמנו אותה לחתונה שלנו.
הגננת [המופתעת] ניסתה להסביר: "אבל עוד לא נולדת אז"
בלי אפילו שנייה של היסוס איימי ענתה לה: נכון.  הם לא חיכו לי.

גם באמצע באמצע ויכוח שלי ושל אבא שלה היה לה מה להגיד:
"למה את כועסת על אבא שלי?
תכעסי על אבא שלך!"

הרהורים על אימהות:
כשאני אהיה גדולה אני אהיה אמא.
– ומה אימהות עושות איימי?
שותות קפה ומשלמות!

איימי בוכה וצועקת כי האחים שלה לא הסכימו למשהו שהיא הציעה,
פ' צופה משועשעת מהצד.
פ': "את יודעת מה את צריכה, איימי?"
איימי (מיד מפסיקה לבכות, פוקחת זוג עיניים גדולות): "מה?"
פ': "אוסקר!!"
איימי (חשדנית) "אבל מה זה אוסקר?"
פ': "זה פרס שנותנים למי שעושה את ההצגות הכי טובות"
איימי "אה"
שתי דקות של שקט
איימי "פ' אני רוצה אותו"
פ' (כבר שכחה לחלוטין במה מדובר) "את מי?"
איימי "את האוסקר שלי!"

איימי שמה לי יד על הבטן ומסבירה לאורי: כשלאמא יהיה עוד פעם תינוק בבטן נוכל לשים ככה יד ולהרגיש אותו.
אני: אבל איימי לאמא אין ולא יהיה יותר אף פעם תינוק בבטן.
איימי: אבל אולי אמא עוד מעט.
אני [מנסה שוב]: לא מתוקה אין ולא יהיה.
איימי [מתחילה להתעצבן עלי]: אבל אולי אמא!
אני: אבל…
איימי[כבר ממש כועסת]: אני לא הסברתי לך הסברתי לאורי אז אל תתערבי!

ביום אחר היא העלתה כאן הצעה מעניינת ומקורית למשחק:
"אמא בואי נשחק בכאילו
את תיהיי האמא בכאילו ואני אהיה הילדה שלך!"

בזמן שסירקתי אותה היא שאלה: "מתי תסיימי כבר ואני אוכל ללכת להציק לאחים שלי?"
כשסיימנו אמרתי לה שעכשיו היא יכולה ללכת להציק להם.
התשובה: "אל תדאגי אני אציק להם עם כל כוח ההיצקים שלי!"!

דיאלוג של איימי וילד מהגן:
איימי: אתה חבר שלי ואני אגיד לכולם שאתה חבר שלי טוב?
ילד: טוב. אבל גם אני אגיד שאת חברה שלי.
איימי: לא.
ילד: אבל אני רוצה.
איימי: אוף טוב.

איימי מופיעה בסלון עם בובות שיושבות בדרך כלל בחדר שלה על מדף גבוה בכוונה שלא ישחקו בהן.
אמא: איימי איך הורדת אותן?
איימי: טיפסתי על המטבח [צעצוע] שבחדר.
אמא: אבל את יודעת שהבובות האלה צריכות רק לשבת על המדף ואסור להוריד אותן!
איימי: אבל הן היו בצרה צרורה!! הן הרגישו לבד!

פ' ואיימי נוסעות באוטו.
איימי מדברת בלי הפסקה.
פתאום היא מכריזה:
"פ', הנה גשר"
אני עונה "נכון בוביק, התחילו לבנות פה גשר חדש"
"פ', ממה עשוי גשר?"
"מבטון"
שתיקה ותהיה ואז "פ', ממה עשוי בטון?"
אני מתחילה לאבד סבלנות "בטון עשוי מבטון"
איימי: "באמת?"
אני: "בחיי, חומד. באמא שלי"
איימי (מסתכלת עליי כאילו אני קצת מטורפת):
"מה, גם אמא שלך עשויה מבטון?!"

בהדלקת נרות חנוכה אצל חברים עם בת בגיל של איימי ובנוכחות עוד ילדות בגיל של איימי.
הבנות משחקות במשפחה ורוצות שאיימי תהיה אבא.
היא מסרבת בנימוק של:
"פשוט יהיו שתי אימהות בלי אף אבא זה יכול להיות אני יודעת"

באותו חנוכה נסענו לצימר לראשונה מאז נולדו הפכנו להורים.
ביום שחזרנו בארוחת ערב איימי שאלה למה נסענו לחופש?
ולמה לה אין חופש?
אז אמרנו שיש לה עכשיו חופש של שבוע.
אז היא מסתכלת על יזהר במבט של 'נראה לך שאני קונה את זה' ואומרת:
"לא! חופש מהבית הזה!"

וכמה חודשים לפני כן כשחגגנו יום נישואים 10 והלכנו לבלות אותו רק שנינו והילדים היו עם בייביסיטר.
כשחזרנו בצהריים איימי מקבלת אותנו בעיניים אדומות מבכי:
היה לכם כיף לחגוג יום נישואים בלעדי??"

כשחזרה לגן מחופשת חנוכה אמרה לגננת שהחופש היה לה ארוך מדי.
הגננת ענתה לה שלה דווקא היה קצר מדי.
איימי בתגובה שאלה: אז לא הספקת להתגעגע אלי?

ובאותה חופשת חנוכה איימי בשיחה עם פ':
"פ', לפני שנים רבות, כשהיית ילדה אז היית מבני ישראל?"
פ', בת 29: *צחוק פרוע*
איימי: אז היית בעד המכבים או בעד היוונים?
פ': דממה

באחד הימים ששאלתי את איימי על מה דיברו בגן היא ענתה:
"על איש שקוראים לו חיים נחמד והוא כתב שירים וסיפורים לילדים."
ומה למדתם עליו?
"שהוא מת!"

איימי הלכה לסופר עם פ' והשומר בכניסה התחיל לפטפט איתן
והחמיא לה על העיניים היפות. ושאל אותה: מאיפה יש לך כאלה עיניים?
אז היא ענתה לו ממש בפליאה:
"הן שלי מהבית!"

באחד הימים בגן איימי שאלה את ש' [המשלבת השניה שלה, בת 20]:
מתי תמותי?
היא ענתה לה שכשתהיה מאוד מאוד זקנה.
איימי בתגובה: "אה! אז יש לך עוד יום או יומיים"

כדי שלא יהיו תלונות על קיפוח להלן ציטוטים של שאר ילדי הבית:
ציטוט של ראשון של בכורתי:
אמא, אני מכירה אותך יותר מדי זמן ויותר מדי טוב מכדי שהשטויות שלך יעבדו עלי"

ואח שלה, אביר הבית ביומולדת שלו בקיץ שעבר:
אמא את יודעת מה מגניב?
שלכבוד יומולדת 6 שלי,
סוכנות הסוכנים הבין גלקטית נתנה לי יום חופש שתוכלו לחגוג איתי"

וביום אחר לאחותו הגדולה: "תיזהרי שלא תסתנוורי מהקוליות שלי"

אנחנו חוזרים מחתונה אחרי אמצע הלילה.
ואחרי כמה דקות שומעים את אורי.
אבא ניגש ומוצא ילדה יושבת על הרצפה בפרצוף כועס.
הוא מנסה להחזיר אותה למיטה.
והיא עונה לו: אני רוצה לסלון לא לישון.
אבא: עכשיו לילה הולכים לישון ולסלון תבואי בבוקר.
אורי: אוף, חבל!

ולסיום ציטוט של איימי ממש מהיום:
איימי התבקשה לסדר את הקוביות בגן
בתגובה השיבה: "פ', את ממש הפַרְעֹה שלי"
פ': הא?
איימי: "את מעבידה אותי ממש בפרך!" (תוך גרירת קוביה ברעש מוגזם)