שנה ועוד שנה ועוד…. געגועים…

היום לפני שנה הייתה לנו שיחת הסיכום של האבחון של האורי וקיבלנו את האבחנה.
היום לפני 60 שנים נולדה אחת הנשים הכי מדהימות שהכרתי אי פעם.
היא הייתה אמא של חברה טובה שלי אבל בהמשך כל בני המשפחה הפכו למשפחה שלי.
וגניה הייתה לי אמא שניה.
ילדיה עד היום כמו דוד ודודות לילדיי.
לפני כמעט 10 שנים היא נהרגה בפיגוע קו 14 בירושליים כשאני הייתי בהריון עם בכורתנו שקיבלה את השם: גיא.
שם שאהבתי מאד כשם לבת עוד לפני שהכרתי את אביה.
אבל נוספו לו משמעויות חדשות – י' וא' היא קיבלה מהשמות שלנו – הוריה – כך שתמיד ובכל מקום שתהיה תדע שאנחנו איתה [ומאותה סיבה גם בשמות שאר הילדים יש את האותיות האלה].
ג' היא קיבלה מסבתא גניה.
שלצערי היא לא זכתה להכיר אבל אני בטוחה שהן היו אוהבות אחת את השניה.
זה מה שכתבתי לגיא כשניסיתי למצוא דרך להיפרד מגניה.

היום אני יודעת שאף פעם לא ניפרדנו וכנראה אף פעם לא ניפרד.
אני חושבת עליה בהמון ימים ורגעים.
והרבה דברים שאמרה מלווים אותי בכל מיני זמנים.
אבל בעיקר מלווה אותי החסר.
החסר הזה שלא מתלווה אלא רק מעמיק עם השנים.
תחושת האובדן שלא תתמלא אף פעם.
והגעגועים שלא פוחתים בכלל עם השנים
רק אולי הכאב קצת התקהה.

זה מה שכתבתי היום לפני שנה:
היום קיבלנו אבחנה לקטנטונת: ASD וחרדה חברתית.
לא בטוחה שהם צודקים לגבי החרדה החברתית…

 ועכשיו מתחילים שוב את המסע המופלא בנבכי הבירוקרטיה הישראלית..
תחנה ראשונה תהיה לעבור את ביטוח לאומי.

וכל היום אני חושבת על גניה.  מה היא הייתה אומרת לי?
היום יום ההולדת שלה.
למי שלא מכיר/ה גניה ברמן הייתה אחת הנשים המופלאות ביותר שהכרתי.
מה שייחד אותה היה החיוך הכמעט תמידי שלה.
הסבלנות להקשיב והיכולת לדעת להגיד בדיוק את הדברים הנכונים.
היא הייתה לי אמא שניה.
היא נהרגה כשהייתי בחודש חמישי עם בכורתי המופלאה בפיגוע קו 14 בי"ם.
ומאז אני מתגעגעת אליה…

והיום אולי שוב יותר מתמיד…
כי ברור לי שהיא הייתה מוצאת מילים להגיד לי. והן היו בדיוק המילים הנכונות.
כי ברור לי שהחיבוק שלה היה נותן לי את החום שאני צריכה.
ושהכתף שלה למרות שהייתה קטנה הייתה סופגת את כל הדמעות שעוד עצורות בפנים.
אני מתגעגעת אליה.

ואולי גם קצת לחלומות ולתקוות ולאופטימיות שהייתה לי כשהיא הייתה בחיים.
מול המציאות שלי היום אני מעדיפה לפעמים את האופטימיות והתמימות של אז…