שנה ועוד שנה ועוד…. געגועים…

היום לפני שנה הייתה לנו שיחת הסיכום של האבחון של האורי וקיבלנו את האבחנה.
היום לפני 60 שנים נולדה אחת הנשים הכי מדהימות שהכרתי אי פעם.
היא הייתה אמא של חברה טובה שלי אבל בהמשך כל בני המשפחה הפכו למשפחה שלי.
וגניה הייתה לי אמא שניה.
ילדיה עד היום כמו דוד ודודות לילדיי.
לפני כמעט 10 שנים היא נהרגה בפיגוע קו 14 בירושליים כשאני הייתי בהריון עם בכורתנו שקיבלה את השם: גיא.
שם שאהבתי מאד כשם לבת עוד לפני שהכרתי את אביה.
אבל נוספו לו משמעויות חדשות – י' וא' היא קיבלה מהשמות שלנו – הוריה – כך שתמיד ובכל מקום שתהיה תדע שאנחנו איתה [ומאותה סיבה גם בשמות שאר הילדים יש את האותיות האלה].
ג' היא קיבלה מסבתא גניה.
שלצערי היא לא זכתה להכיר אבל אני בטוחה שהן היו אוהבות אחת את השניה.
זה מה שכתבתי לגיא כשניסיתי למצוא דרך להיפרד מגניה.

היום אני יודעת שאף פעם לא ניפרדנו וכנראה אף פעם לא ניפרד.
אני חושבת עליה בהמון ימים ורגעים.
והרבה דברים שאמרה מלווים אותי בכל מיני זמנים.
אבל בעיקר מלווה אותי החסר.
החסר הזה שלא מתלווה אלא רק מעמיק עם השנים.
תחושת האובדן שלא תתמלא אף פעם.
והגעגועים שלא פוחתים בכלל עם השנים
רק אולי הכאב קצת התקהה.

זה מה שכתבתי היום לפני שנה:
היום קיבלנו אבחנה לקטנטונת: ASD וחרדה חברתית.
לא בטוחה שהם צודקים לגבי החרדה החברתית…

 ועכשיו מתחילים שוב את המסע המופלא בנבכי הבירוקרטיה הישראלית..
תחנה ראשונה תהיה לעבור את ביטוח לאומי.

וכל היום אני חושבת על גניה.  מה היא הייתה אומרת לי?
היום יום ההולדת שלה.
למי שלא מכיר/ה גניה ברמן הייתה אחת הנשים המופלאות ביותר שהכרתי.
מה שייחד אותה היה החיוך הכמעט תמידי שלה.
הסבלנות להקשיב והיכולת לדעת להגיד בדיוק את הדברים הנכונים.
היא הייתה לי אמא שניה.
היא נהרגה כשהייתי בחודש חמישי עם בכורתי המופלאה בפיגוע קו 14 בי"ם.
ומאז אני מתגעגעת אליה…

והיום אולי שוב יותר מתמיד…
כי ברור לי שהיא הייתה מוצאת מילים להגיד לי. והן היו בדיוק המילים הנכונות.
כי ברור לי שהחיבוק שלה היה נותן לי את החום שאני צריכה.
ושהכתף שלה למרות שהייתה קטנה הייתה סופגת את כל הדמעות שעוד עצורות בפנים.
אני מתגעגעת אליה.

ואולי גם קצת לחלומות ולתקוות ולאופטימיות שהייתה לי כשהיא הייתה בחיים.
מול המציאות שלי היום אני מעדיפה לפעמים את האופטימיות והתמימות של אז…

שנה הבאה

היום רשמתי את בנותי לגני העיריה לשנה הבאה.
איימי לגן חובה. ואורי לטרום טרום חובה.
שתי הבנות הקטנות המיוחדות המופלאות שלי ילכו לגן.
לשתיהן יהיו סייעות צמודות אבל גם עוד 30 או יותר ילדים בגן.
איימי גם השנה בגן רגיל בטרום חובה ובכל זאת משהו ברישום היום לגן חובה נגע בי אחרת.
עוד שנה לכתה א'.
בית ספר…
מתי היא גדלה לי ככה?
ואורי קטנתי האהובה. באמת זה נכון לשלוח אותה לגן עם מעל 30 ילדים?
הקטנטונת שלי. היא לא תלך שם לאיבוד בינהם?

איימי פורחת השנה בגן.
אין שום ספק שההחלטה לשלב אותה, החלטה שאנחנו קיבלנו בניגוד מוחלט להחלטת גן התקשורת שהייתה בו שנה שעברה, הייתה נכונה ומוכיחה את עצמה כנכונה עבורה כל יום מחדש ויחד עם זה יש לי כל הזמן תהיות –
מה המחיר שהיא משלמת על זה?
הרי היא לומדת איך להסתדר בין ילדים 'רגילים' אנחנו מלמדים אותה לשנות חלק ממהרגלים שלה, דורשים ממנה כל מיני דרישות שונות ומשונות וכן היא מסתדרת איתן אין שום ספק בזה היא הולכת ומתקדמת ומשתלבת נהדר בין הילדים.
אבל מה המחיר שהיא משלמת על כל העבודה הזו?
כמה מאיימי היא מאבדת בדרך?

אני לא יכולה להספיק לתהות..  לשאול את עצמי את השאלות האלה.
אין לי ספק שהחינוך המיוחד הוא לא המקום הנכון להם.
מצד שני האם החינוך הרגיל עם כל חסרונותיו הוא המקום הנכון?
מה המחיר שהם משלמות/תשלמנה על ההחלטה שלנו לשלב אותן במסגרת כזו?
כמה מעצמן, עצמן האמיתי הפנימי, הן מאבדות בדרך?
והאם יש דרך אחרת? האם אנחנו יכולים לעשות משהו אחרת?

אין לי תשובות היום רק שאלות…

וגם קצת דמעות שפתאום הקטנות שלי נהיו כאלה גדולות!!