כולנו בסדר!!

אבל זה הסוף.
ההתחלה הייתה בשבת האחרונה.
שבת שהתחלנו בביקור אצל חברים טובים שמזמן לא ראינו והילדים כולם נהנו מאד לשחק ביחד.
המשיכה בביקור אצל סבא וסבתא בקיבוץ וארוחת ערב איתם.
והסתיימה בנסיעה הביתה ובתאונת דרכים בכביש 6.
האיש שלי עם האינסטינקטים הטובים שלו ניסה להתחמק מפגיעה ברכב שעצר לפנינו, ולא הצליח למנוע לגמרי את הפגיעה בו.
אז פגענו. היה בום חזק. ואז עשן לבן.
ועצרנו אחרי המכה בשוליים השמאליים של הכביש קצת לפני מחלף ניצני עוז.
האיש שלי צעק. בכורתי צעקה מה קרה מה קרה והבנתי שהיא כנראה בסדר רק בהלם.
איימי הסתכלה מסביב והבנתי מאיך שזזה שכנראה גם היא בסדר.
ואז הסתכלתי מאחורי  – קטנתי ישבה בכסא שלה ולא זזה. הייתה כולה חיוורת ולא השמיעה קול.
ומאחוריה אחיה – אהוב ליבי הקטן- גם הוא לא זז ולא דיבר.
בלי לחשוב לשניה על הטיפשות שבמעשה פתחתי את הדלת שלי [לתוך הכביש..] ורציתי להוציא את אורי.
יזהר ניסה להגיד לי לחכות אבל לא הקשבתי לא הבנתי מה הוא רוצה ולמה לחכות צריל להוציא את הילדה מה אוטו עכשיו!!
הוא פתח את הדלת מאחוריו ליד איימי והלך אחורה להוציא את מאי.
ברגע שהוא םתח את הדלת האחורית ראיתי שמאי מגיב ויוצא מהכסא בעצמו ומדבר איתו.
קטנתי עדיין לא דיברה ולא זזה. הוצאתי אותה מהכסא וראיתי שהיא בהכרה ובהלם. היא אפילו לא בכתה ולא הזיזה שום איבר כשהוצאתי אותה מהכסא. הלכתי מאחורי האוטו והורדתי אותה מהידיים התרחקתי ממנה שני צעדים וביקשתי שתלך אלי כי רציתי לשאול שהיא בסדר – היא הלכה ואז סוף סוף פרצה בבכי.
חיבקתי את הילדים אחד אחד והזזתי להם ידיים ורגליים. העברתי תוך ליטוף ידיים על הגב לראות שהם לא מגיבים בכאב לשם מקום. ואז הבנתי שלי כואב. יזהר בא לשאול אם כולנו בסדר והלך לנסות לכבות את האזעקה של האוטו שהמשיכה לצרוח.
בנתיים כל מי שעבר ליד צעק עלי שאנחנו חסומים את הנתיב. זוג אחד שאל אם אנחנו צריכים עזרה וביקשתי שיתקשרו לאמבלונס כי עשינו תאונה.
הם עצרו את רכבם לפני הרכב שלנו ובאו לתת לי מים ולשאול אם הם יכולים לעזור בעוד משהו. עכשיו אני מצטערת שלא שאלתי לשמם.. אז תודה להם.
השקיתי את הילדים במים.
והבנתי פתאום שהכל מטושטש לי כי אני בלי המשקפיים.
לא העזתי להרים את המכנס להסתכל על המקום הכואב כי לא רציתי שהילדים יראו ולא הייתי בטוחה שבחושך ובלי משקפיים אני במילא אצליח לראות משהו.
הרכב של כביש 6 הגיע והעבירו אותנו לשוליים הימניים הרחבים יותר.
וקצת אחר כך הגיע גם האמבולנס.
נהג האמבולנס עצר אחרי האוטו שלנו כך שהוא ראה את האוטו ואז הגיע אלי ולילדים ראה שכולנו עומדים על הרגליים ומתקשרים אותו ושאל/אמר לי: כולכם הייתם קשורים נכון?
גיא בכתה ונרגעה בהפסקות ובעיקר חיבקה את איימי ולא הפסיקה לדבר על מהקרה ולמה קרה ואיזה מזל שהחגורה עצרה אותה והסבירה, בחוכמתה ורגישותה, לאיימי שהאוטו שלנו קיבל מכה ויקחו אותו למוסך שמוסכניק – רופא של מכוניות יבדוק אותו.
למרות שהיה נראה שכולם בסדר ביקשתי שיפנו אותנו למיון כי רציתי שבכל זאת רופא יראה את הילדים.
יזהר סירב להתפנות איתנו ובחר להישאר עם הרכב.
באמבולנס הילדים כבר הספיקו להירגע ואיימי נהנתה מאד מהנסיעה והתרגשה מכך שהיא יושבת על הספסל וחגורה כמו גדולה. וכל הדרך המציאה שירים: "האוטו שלנו קיבל מכה והוא נוסע לרופא מכוניות והאמבלונס הנחמד לוקח אותנו לבית חולים לרופא של אנשים"  "הייתה תאונה והחגורה שמרה עלינו והאמבולנס יקח אותנו לרופא"
כשניסיתי להציע לה לשיר משהו אחר היא הסתכלה עלי במבט מופתע ואמרה: "אבל זה לא שיר על רופאים"
אורי ישבה עלי וכל הדרך שיננה לעצמה: "לא כואב לא רופא לא כואב לא רופא"
מהדרך התקשרתי להורים שלי שיפגשו אותנו בבית החולים.
במיון היו מהירים ויעילים וקיבלו אותנו די מהר.
ביקשתי שאורי תיבדק ראשונה גם כי מדא דאגתי לה וגם כי חשבתי שאולי יהיה לה קל יותר אם אחר כך היא תצא לאמא שלי ולא תישאר לראות את הבדיקות של האחים שלה.
היא פרצה בבכי נורא וניסתה להתנגד לבדיקה אני ליטפתי ודיברתי אליה בעוד הרופא בודק ופתאום איימי ניגשה אליה נעמדה ליד הראש לה והתחילה לדבר אליה: אורי אל תפחדי הרופא הנחמד יבדוק ויגיד שאת בסדר וזהו תיכף מסיימים אל תבכי אחות קטנה שלי
הייתי בהלם [באופן כללי גם עדיין] אבל גם ממנה וזו הפעם הראשונה באותו ערב שלא הצלחתי לעצור את הדמעות וכמה מהן זלגו…
סיימו לבדוק את הילדים ואז בדקו אותי.
סימן כחול-סגול לא קטן בכלל על הירך – לא ברור ממה ואחד גדול קצת יותר ועוד פחותמלבב על הבטן התחתונה מחגורת הבטיחות.
סך הכל יצאנו בסדר.
חזרנו ה ביתה והילדים נרדמו בקלות.
אורי במהלך אותו לילה ולילות מאז בוכה בלילה אמא אמא [שזה יוצא דופן מאד כי מגיל קטן כל הילדים פה יודעים שבלילה צועקים אבא אבא ובדרך כלל אמא באה אבל זה לפוסט אחר] והיא מייבבת מתוך שינה.
ישבתי לידה והרגשתי לחלוטין חסרת אונים כי הכל היה מתוך שינה ומצד אחד לא רציתי להעיר אותה ומצד שני לא יכולתי להשאיר אותה ככה.
בסוף העברתי אותה לישון לידינו והנחתי עליה יד ואמרתי לה: אמא פה היא ענתה לי" טוב
הסתובבה לצד שני ונרדמה.
בבקרים היא מדברת על זה שהאוטו קיבל מכה ועכשיו יש לנו אוטו אחר [מיתרונות הליסינג – עוד באותו לילה אוטו חלופי].
אמא אמרה שהיא רוצה לספר לכל הילדים בגן כמה זה חשוב לחגור ושהחגורות בטיחות שמרו עלינו ממש טוב.
וגיא בכורתי המופלאה אמרה שעכשיו היא מבינה למה אנחנו כל כך מתעקשים לחגור אותם לא משנה לאן נוסעים ולמה אנחנו דורשים שישבו טוב וזקוף.
גיא יושבת מאחורה באמצע וראתה את התאונה כמונו.
ועדיין לא הצלחתי לדובב אותה לשיחה אינטימית אבל כל פעם שהיא מעלה משהו אנחנו נענים ומדברים על מה שעולה.

המסקנות שלנו מכל הסיפור:
1. מזל שאנחנו כאלה פנאטיים בחגירת ילדים ועצמנו.
אם הם לא היו חגורים לא בטוח שהיינו חזורים הביתה עם ארבעה ילדים ודי בטוח שלא במצב בו יצאנו איתם.
אני שמחה שהסימנים היחידים שמישהו יצא איתם מהתאונה הזו הם עלי ולא על אחד הילדים.
2. אם אתם רואים אוטו בצד הכביש, כן גם אם זה בכביש 6 והוא חוסם את הנתיב –
קחו בחשבון שאולי הייתה תאונה והם לא עומדים שם סתם להנאתם.
ולא. לצעוק עליהם את דעתכם לא יעזור משום בחינה.
3. שאולי בעצם היה צריך להיות הראשון – הזוג הנחמד שעצר בכל זאת.
שנתן מים ועמד איתנו כמה דקות סתם כי ראו שאני עם עומדת עם ארבעה ילדים ורועדת כולי..
תודה לכם. הלוואי והיו יותר אנשים כמוכם בעולם.

 

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “כולנו בסדר!!

  1. אנחנו לא מכירים אישית אבל אני שמחה שככה הסיפור נגמר. אני יושבת במשרד ועוצרת את הדמעות מלרדת. המון בריאות!!

  2. וואו מזל שהכל נגמר בשלום
    איזו סיטואציה מפחידה ומלחיצה, גם לכם וגם לילדים
    מזל שכולם בריאים ושלמים

  3. פינגבק: שנה הלכה – שנה באה… | Mommy Pooh

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s