חזרה לאלוטף

היום איימי נסעה איתנו לאלוטף לאסוף את אורי מהגן.
זו הפעם הראשונה שהיא הייתה שם מאז סיימה את 'לימודיה' שם לפני שנתיים.
בדרך היא הייתה מרוגשת מאד ודיברה על אנשי צוות שהיו שם וילדים שהיו איתה והסבירה לעצמה שהילדים כבר בגן אחר כי הם גדולים.
וידעה לציין את אשת הצוות היחידה שנשארה עדיין מהתקופה שהיא הייתה ועכשיו היא הגננת של אורי.

כשנכנסנו הראשונה שהיא ראתה הייתה מי שהייתה בת השירות בגן שלה ועכשיו עובדת כאשת צוות בגן המקביל – איימי רצה אליה בחיבוק גדול ועזבה ומייד קפצה עליה שוב.
נכנסו לגן רימון, הקבוצה של אורי אותה קבוצה בה איימי הייתה, היא רצה מייד לחבק את אורי שקמה לחבק אותה.
ואז התחילה להסתכל מסביב – הגננת, שהייתה בגן גם כשאיימי הייתה שם קמה לחבק אותה גם, איימי נענתה ואז התחילה לבחון את הגן שנראה כמעט אותו דבר כמו כשהיא הייתה.
אחרי כמה שניות ביקשה לצאת.
אבא יצא איתה לחכות שאגיע עם אורי ובנתיים היא פרצה בבכי גדול ובאה לחפש אותי.
בדרך הביתה היא הסבירה לאורי: "פעם הייתי קטנה קטנה והלכתי לגן רימון עכשיו את קטנה קטנה והולכת לגן רימון אני כבר גדולה והולכת לגן ארז"
וגם בבית המשיכה קצת לדבר על הגן ועל החברים שגדלו והלכו לגנים אחרים.
הצטערתי שאין לה את היכולת לתאר לי מה היא מרגישה/חושבת על הביקור שם,
שהיא לא יכולה להסביר לי במילים שלה איך היא הרגישה לחזור לשם כ"גדולה" איך היא מרגישה אחרי שהייתה שם.

ואיך היה לי?
האמת שהלב שלי דפק בדרך לגן.
לא חושבת שפחות ממה שהוא דפק כשנסענו לשם עם אורי בפעם הראשונה.
מצד שני הפעם גם הייתה המון התרגשות חיובית כשחשבתי על המקום שאיימי הייתה בו כשסיימה את האלוטף ובטח המקום שהתחילה בו והמקום בו היא נמצאת היום.
איזו חתיכת דרך היא עשתה.
איזו דרך אנחנו עשינו.